בשנת 1942, ב-20 בינואר, כינס היידריך כ-20 פקידים בכירים בממשל הנאצי בווילה המסוגננת שברחוב אם גרוס ואנזה מס' 58-56 לצורך דיון בעיבוד תוכנית פעולה מתאימה לביצוע המטלה שהטיל עליו הרמן גרינג. את תוכנה של הוועדה אפשר לסכם בדף אחד, אשר מזכיר רשימת חובות של בית מסחר. בעמודה השמאלית רשומים שמות מדינות שונות ובעמודה הימנית רשימת מספרים סתמית. בסופו של הדף מופיע הסיכום הכללי: "סך הכל יותר מ-11 מיליון".
כך סוכמה במכונת כתיבה תוכניתם של פקידי מנגנון ההשמדה הנאצי לרצוח 11 מיליון יהודים.
שבוע ימים ושלוש שנים מפרידים בין ועידת ואנזה, שהשנה אנו מציינים 70 שנים לקיומה, ליום שחרור אושוויץ ב-27 בינואר 1945, תאריך שנקבע על ידי עצרת האו"ם לציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. לא בכדי חוט היסטורי נמתח בין שני התאריכים הללו, בעיקר משום שוועידת ואנזה היא אשר יצרה את אושוויץ, ולא להפך. תחילה היתה זו תוכנית פעולה, ולאחריה הוקם מנגנון הרצח.
מציאות ייחודית היא אחד משני היסודות המרכזיים המבדילים את השואה מכל רצח עם אחר. האחד הוא האנטישמיות שהופיעה במקומות שונים בכל רחבי אירופה ובגילויים מגוונים לאורך 2,500 שנות קיומה של הציוויליזציה המערבית-נוצרית. השני הוא, כאמור, באותה ישיבה שבה הוחלטה תוכנית הפעולה לחיסולו המוחלט של העם היהודי. זו תוכנית שגובתה בתפיסה אנטישמית-גזענית קיצונית, שראתה במאבק בגזע היהודי מלחמת חורמה בלתי נמנעת שבהצלחתה תלוי קיומו של המין האנושי כולו.
מכאן גם ייחודו של רצח העם היהודי במלחמת העולם השנייה. שכן כל רצח עם אחר היה תלוי מקום, זמן ומצב, כלומר נסיבות מלחמה או כיבוש הביאו לרצח ממוקד של קהילות ממוצא אתני או לאומי. אך הרצח עצמו לא הונע ממשנה סדורה שביקשה לחסל את בני אותו אתנוס או לאום, אלא מתוך רצון לפתור בעיה מקומית.
ראוי, אפוא, שביום הזיכרון הבינלאומי לשואה תיזכר גם אותה ועידה שהתקיימה בוואנזה, משום שהיא מחזירה את הדיון בשואה לבמה ההיסטורית הראויה. שאלת ייחודיות השואה אינה שאלה אתית או מוסרית. היא אינה תלויה בקורותיהם של שאר העמים שנפלו קורבן לרצח עם, והיא אינה גורעת מסבלם של עמים אחרים. השואה גם אינה ייחודית משום הבעלות היהודית על הסבל או בשל מבחן התוצאה - קרי מיליוני נרצחים. הייחוד הוא בשל הנסיבות ההיסטוריות שהביאו בסופו של דבר הן לסבל היהודי והן לתוצאה המפלצתית.