פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      להוריד את הכיפה מהצבא

      לאחרונה השסע החילוני-דתי זוכה לתחייה מחודשת, וצה"ל מספק כר פורה ומכובד להיווצרות משקעים אלה. דב הלברטל מסביר מדוע זו טעות לחייב חיילים לבקר בקבר הבאבא סאלי

      חיובם של חיילי פיקוד העורף בביקור בקברו של הבאבא סאלי, מרגיז ומקומם. זו השעה שדווקא על הציבור הדתי מוטל לקרוא לפתרון היחיד הצודק של קונפליקט בין הדת והצבא, והוא - הפרדת הדת מהצבא. יש לשקול גם את הגבלת הקצונה הדתית, המביאה להקצנה דתית ולאומנית. ההשתלטות הדתית הגוברת בצבא, נותנת לגיטימציה למלחמת ערכים, בה צודק, לשיטתו, הציבור החילוני שעומד על כך שגם חיילים דתיים ישתתפו בכינוסים עם שירת נשים, כי אינך יכול לחייב חייל חילוני שישמור שבת ויצום ביום כיפור ויפקוד קברי צדיקים, ויחד עם זאת לבוז לערכיו.

      זו הסיבה שיש צדק מוסרי בדרישה המוטלת על חיילים דתיים להשתתף ככל חייל אחר בכינוסים, כי מאחר והדתיים כופים על החילונים את מצוותיהם, החילונים כופים לקיים את ערכיהם. זה היסוד הפסיכולוגי האמיתי שעורר את המשקעים האחרונים בעניין הדרת נשים. כי לחייל החילוני נמאס, בצדק, להיות כבול ואסור בדרישות דתיות שאינו רוצה אותן ואינו מאמין בהן. שוב ושוב מוכח שהיהדות הדתית לגווניה חפה מכל תרבות שלטונית. לצערי, רק יינתן בידה הכוח, ומיד תשתלט על אורחות חייהם של אחרים. זו תופעה בלתי נסבלת, בהתקיימה באזרחות, קל וחומר בצבא שם אין כל אפשרות להימנע מצילה המאיים של הכפייה.

      הכפייה דתית בצבא היא גזלת זהותם היהודית של החיילים וגזלת כספם. כפייה זו היא הכל, מלבד יהדות. הפתרון המוסרי והצודק היחיד לכל הכאוס התרבותי הזה, ולכל המאבקים הבלתי פוסקים והבלתי נסבלים, הוא לומר די לכפייה הדתית בצבא, ולהניח לכל אחד לחיות את חייו. לכן יש לבטל את פקודות המטכ"ל הכופות אורח חיים דתי על החייל, או זיקה כפויה לערכים דתיים כלשהם. אין כל הצדקה לחייב חייל חילוני לאכול מצות, לשמור שבת או לצום ביום הכיפורים, אלא רק בהסכמתו. והגרוע מכל - ההטפה הדתית. יש לבטל מיד עידוד או חובת השתתפות במסעות התעוררות למיניהן, או סיורים והשתלמויות בעלי מטען דתי. הצבא אינו קורס ליהדות מתקדמת. הוא גם אינו כור היתוך לבני הדתות השונים, אלא נועד להילחם ולהגן על המדינה. אין רעיון נואל יותר, מאשר הניסיון ליצור צבא אחיד, באמצעות הטפה דתית וחוקים דתיים.

      הרבנות הצבאית לא צריכה לפעול כמיסיונרית

      התרבותם של הדתיים בקצונה בכלל ובקצונה הבכירה בפרט, מדאיגה. קל להבין ולהזדהות עם תחושותיו של הציבור החילוני, שהדתיים משתלטים על המפעל האדיר של הצבא, שהם בוניו. זאת כי אין לסמוך כלל על תרבותם השלטונית של הדתיים. איני רוצה במפקד שיפתח את השיחה הגדודית בדברי תורה או התעוררות, או ישלח אותם לבקר קברי צדיקים.

      איני רוצה במפקד שיכריח את חייליו לשמוע דרשה על פרשת השבוע בעת הארוחות. איני רוצה במפקד שישליט אתוס דתי בפיקודיו ובצבא. ריבוי הקצינים הדתיים שחלק ניכר מהם בוגרי אוריינטציה ימנית, לעיתים רדיקלית, מביא להקצנה לאומנית, וקיים חשש ממשי להפרת כללי אתיקה, בשעת מלחמה או בשגרה, ברוח החיבור המכונן של "תורת המלך". זו הסיבה שיש להגביל מספר הקצינים הדתיים, עד שהציבור הדתי ילמד תרבות שלטונית מהי.

      הרבנות הצבאית צריכה לפעול רק כמשרתת לחפצים בכך, ולא כמיסיונרית. שום הטפה. שום דרשנות ולא שיחות מוטיבציה. די עם כל הכפייה הזו, שאין לה כל קשר מוסרי ואחר עם היהדות. הפתרון המאוזן היחיד הוא, לבטל כל פקודה צבאית בעלת אופי דתי. חיילים יבקרו היכן שיעדיפו, נשים ישרתו וישירו היכן שחפצות, וחיילים דתיים ינהגו בהתאם לאמונתם ומצפונם. חייה ותן לחיות. הדרך היחידה לקיים צבא מוסרי, מאוחד ומתחשב באמת, היא להוריד את הכיפה מהצבא.

      הכותב הוא משפטן, מרצה למשפט עברי וראש לשכת הרב הראשי לישראל לשעבר