מי שמרחם על אכזרים

1. עכשיו זה רשמי: צעירי כיכר תחריר הגיעו בקושי לאחוז וחצי בבחירות במצרים. זאת, לעומת 72 אחוזים למפלגות האיסלמיסטיות. התוצאות חשובות מבחינות רבות, גם ברמה התקשורתית. לפני כשנה פירסם תומס פרידמן גלויות מקהיר, שבהן השתלח בממשלת ישראל על קוצר ראותה בהימנעותה מלשתף פעולה עם האופוזיציה המצרית. בין השאר, כתב פרידמן: "לכל מי שעשה זמן מה בכיכר תחריר, שלושת השבועות האחרונים היו ברורים מאוד: ישראל לא היתה חלק מהסיפור הזה כלל. הוא היה הסיפור של מצרים ושל כמיהת המצרים לזכויות האדם היותר בסיסיות... 'חופש, כבוד וצדק'... וכאשר הצעירים המצרים הסתכלו סביב... ישראל היתה נגדם...".

פרידמן אמר שבקשת ישראל מהבית הלבן שלא לנטוש את מובארק "הגעילה" את האמריקנים. הוא לעג לאמירה של ישראל שהיא "המדינה היציבה היחידה באזור" מפני שהיא "הדמוקרטיה היחידה". בפרץ פטרונות נדיב כתב פרידמן: "אני מודאג כיום ביחס לעתידה של ישראל יותר מאשר הייתי אי פעם. מפני שאני חושב שבזמן של שינוי גדול באזור... לישראל יש כיום הקבינט הכי מנותק... חסר דמיון ומונהג בידי קלישאות שהיה לה אי פעם..."

אז מה, ייתכן מצב שבו "העיתונאי החשוב בעולם" אינו קורא את המציאות שעליה הוא מדווח, או במילים עדינות יותר - מבלבל את המוח לעדת חסידיו השוטים? לאור (או שמא, לחושך) התוצאות האחרונות במצרים, מי הונהג בידי קלישאות ומכר אידיאליזם המנותק מהבנת המציאות?

אני שב לפרידמן משום שיש בהתנהלותו משל ואזהרה לכוונות הטובות של הליברליזם העולמי (וגם השמאל הישראלי). לפעמים הן מתגלות כחסרות אחריות ומנותקות בקריאת עומק של המציאות. כולנו רוצים להיות הומניטרים, אבל לא רק לטווח קצר ואחרינו המבול. חוכמה קטנה היא לזכות לתשואות האידיאליסטים התמימים ולהשאיר לאחרים לנקות אחריך. לא פעם, ההומניטריות הזאת הורגת.

האם זה עומק חוכמת זקנינו שהזהירו מפני המתאכזר לרחמנים - שסופו לרחם על אכזרים? לענייננו, יש להיזהר מכוונות אידיאליסטיות שאינן מביאות בחשבון את התנאים המשתנים בין אזור עולמי למשנהו, ובעיקר בין אופי החשיבה המערבי למקבילו במזרח התיכון. למציאות יש דרכים משלה להעמיד אותנו במקומנו הצנוע הנכון.

2. והארץ סוערת. עצומות הורים מתרגשות עלינו כמו לפני קטסטרופה. הייתכן? מה יעשו ילדינו, כיצד יגיעו לבסיס, ומה השלב הבא - נממן להם את הרובה והכדורים?! יום שלם טוחנים לנו את הראש, והיה כי נמלטנו לתחנה אחרת - נקלענו בה לדיון הרה גורל בשעת ההגעה לבסיס. לאן נוליך את הבושה... אז עברתי לתחנה שלישית ושמעתי מועמד פוליטי המבטיח שכשהוא יהיה ראש ממשלה, החיילים יגיעו בזמן לבסיס. כן, והילדים לגן.

הלו! להרגיע במיידי. השתגענו. מה קרה? במקום רכבת היו אוטובוסים, ורק לשלוש שעות והצבא בכלל אישר לאחר. אז מה הסיפור? מה שורש ההיסטריה הקבועה המטלטלת את הפרהסיה הציבורית מדי שבוע בשבוע מבלון חדשותי אחד למשנהו, רק כדי שנהיה עדים לנפיחת ההבל החם בפנינו היגעות משערוריות מלאכותיות, מה?

הילד הזה שלא מסתדר בלי הטרוניות של אבא ואמא מגיע לבסיס, עולה על מדי ב' ויוצא למשימות חיים ומוות. לעיתים הוא מפעיל ציוד מתוחכם השווה מחיר כמה רכבות. איזה ילד אתה אליפלט שמתקשה לנסוע בלי רכבת? אכן, בשורש ההיסטריה המגוחכת נמצאת ההנחה הבעייתית מאוד, זו הרואה בחיילינו המסוקסים ובחיילותינו המתוחכמות "ילדים", כאלה שצריך להגן עליהם ולא הם עלינו. גם התקשורת משלמת מס לקונצנזוס. מה אתם יודעים, כולנו דואגים לילדים.