פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פעם אפשר היה להיות דתי, אבל עם דרך ארץ

      בבני עקיבא של ילדותו לא פגעו בכבוד אחרים. יוסי אלפי סבור שבתנועה של היום מחללים את "התורה והעבודה" ונכחד דור החולמים שיהודים יכולים להיות דתיים, אבל לא פנאטיים

      אני רואה עצמי כמוצר המוצלח של בני עקיבא, במיוחד לאור העובדה שאינני דתי היום. נשמע כאוקסימורון? כלל וכלל לא. כחניך בני עקיבא למדתי את רזי המושג "תורה ועבודה", מורי ומדריכי לקחו אותנו לטיולים בנצרת הנוצרית ובכפרים ערביים וקיבלנו הדרכה "כבד את הגר היושב בתוכך". לימדו אותנו את מושגי האהבה לזולת ולא אמרו רק "ואהבת לרעך כמוך" כמילים היוצאות מן הפה אל החוץ.

      בבני עקיבא של ילדותי ונערותי רקדנו בנים ובנות, שרנו בנים ובנות, אהבנו. כן, גם התאהבנו. ואפילו שלא איימו עלינו בחרמות ונידויים, שמרנו על צניעותן של חברותינו, לא פגענו בכבודן ושמרנו על כבודם של אחרים. עזבתי את ישיבת נחלים (כן, אני מניצולי הרב בא גד) כי לא היו לי 50 לירות להרשמה, ולא רצו לרשום אותי ולחכות לקבל את הכסף "אחר כך" או "מחר", וכשאלוהים שמע את תחינתי להירשם לישיבת נחלים, לא נעניתי. שתי סיבות אפשריות לכך: או שלאלוהים לא היו 50 לירות מיותרות לשלוח לי, או שפשוט הוא לא רצה שארשם לישיבת נחלים, זאת למרות כל ההכנות והשבתות בהן ביליתי שם.

      חש יותר יהודי ככל שמתרחק מהפנאטים

      פעם כשהלכתי בעיר בלי כיפה על הראש, לצערי נתקלתי במנהל בית הספר "נצח ישראל בנים" בפתח תקווה, שרגא בן דוד. כבר מהצד השני של הרחוב הוא הבחין בי וקרא: "יוסף, אין אומרים שלום?". ואני, עם פיק ברכיים עברתי למדרכה עליה עמד והשבתי: "המנהל, התביישתי לראות אותך כשאני בלי כיפה". ולהפתעתי הוא השיב בחיוך תוך טפיחה על גבי: "מה יש להתבייש? וכי יהודי בלי כיפה איננו יהודי?". ואז עוד הוסיף והתעניין בי ואני נאלצתי להשיב: "המנהל, אני לומד בבית ספר לאמנויות, במגמה לדרמה". שוב הפתיע בן דוד בתגובתו וצהל בקול: "יוצא מן הכלל! תרבות ואמנות זה מאוד חשוב ביהדות! תרבות היא חלק נכבד מהיהדות! אתה יודע יוסף? הלויים בבית המקדש היו משוררים וזמרים והיו נגנים והיו אמנים. ובכלל מי בנה את בית המקדש אם לא אמן, בצלאל, אתה זוכר?". היום, כמובן, אני נושא זיכרון זה עם חיוך מלא שיניים ואהבה במלוא הפה.

      זמן רב עבר מילדותי בבני עקיבא, זמן בו נשאבו מים עכורים רבים מימת הוויכוחים הישראלית. בני עקיבא של היום מחללים את "התורה והעבודה" עליה גדלו בדורי - דור החולמים שיהודים יכולים להיות דתיים, אבל לא פנאטיים, דתיים, אבל עם דרך ארץ. אמנם חונכתי על "דרך ארץ קדמה לתורה", ובדרך הארץ שלי אני חש יותר ויותר יהודי מיום ליום. זאת במיוחד ככל שאני מתרחק מתורת הדתיות הפנאטית, שהפכה את מושגי בני עקיבא של פעם לשעיר פוליטי לעזאזל.

      יצא לי לשמוע את ח"כ אורי אורבך (הבית היהודי) ברדיו ודבריו נעמו לי, כמו הימים ההם של בני עקיבא של נערותי. אורבך, איש ספר, איש תרבות ואיש דתי, ידע להיות אמיץ מאוד בשיחתו החופשית באותו ראיון ולומר את אשר על ליבו ולא את מה שהוא מחויב לקהל הבוחרים הפנאטי. אם יש עוד כמוהו בכנסת יש גם תקווה לחיזוקה של היהדות.

      עקירת שורשי היהדות לשמש הצורבת של האיסלם

      הקהילה היהודית ממנה אני בא, יהדות בבל, ידעה לחיות ולהחיות במשך 2,600 שנים ולא לאבד גרם אחד של אלוהות שביהדותם של הרבנים, מצניעי הלכת. יש סיפורים על רבנים שלא בחלו בלשבת בבתי קפה יחד עם יהודים אחרים בשבת, כי זה היה ידוע לכל שאחרון היהודים פורקי העול לא יעשנו בשבת ולא ישתמשו בכסף בשבת. הם יחזרו לשלם ביום חול. היהודים, שלא הלכו לבית הכנסת בשבת, ישבו יחד עם היהודים שחזרו מבית הכנסת, באותם בתי קפה.לא היה הבדל בין יהודי דתי פחות או דתי יותר. אפילו היהודים הקומוניסטים, שבאופן אידיאולוגי בחלו בדת, שמרו על יהדותם החברתית, הקהילתית, התרבותית. הייתה משמעות למושג "דרך ארץ קדמה לתורה" דרך ארץ היא תרבות ותרבות היא נעלה מכל דת. ואם היהדות השכילה להמציא את המשפט הזה, הרי שהיהדות היא תרבות נעלה, כך גם שימרה את עצמה מכל הדתות שנעלמו מן העולם.

      אי אפשר ליצור חברה בקנאות, תרבות לא יכולה להתקיים בסביבה קיצונית. הרי אנשים אחים אנחנו, לא הגיע הזמן שיהיו קצת ויתורים מהצד הדתי לצד התרבותי? אני יודע שתמיד מבקשים מהחילוניים להתחשב ברגשות הדתיים, אבל גם חילוניים הם יהודים, גם להם רגשות, קומה ותואר. "אם תדקרונו הלא נזוב דם?", כתב שייקספיר הלא יהודי מונולוג ליהודי, שנשמר כהמנון המתריס ברודפי היהודים. לא יעזור לכל הקנאים והמתלהמים. אני חושב שאני, אחרי הכל, התוצר הטוב של בני עקיבא, אני חונכתי לראות את "דרך ארץ" כפי ש"אם אין קמח אין תורה", כך גם אם אין דרך ארץ - איך תהיה תורה?

      האם באנו לעולם הזה להוציא את התבן מן המוץ או את המוץ מן התבן? הגיע הזמן לשאול, הגיע הזמן לראות. ראיתי כבר יותר מדי כאלה החוזרים אל התשובה והם אינם יודעים לשאול. אני מצווה לפתוח להם, אנחנו כולנו מצווים זאת כנגד הבן הרביעי בו מדברת התורה – זה "שאינו יודע לשאול".

      ישנם אנשים טובים רבים במערכת הדתית המוצאים עצמם נעלבים אל מול התנהגותם של הקיצוניים שבתוכם, הגיע הזמן להוציא את הכביסה המלוכלכת הזאת החוצה ולנערה. אם ח"כ אורי אורבך הוציא את המרצע מן השק, מן הראוי שיצטרפו אליו האחרים ויבהירו, כמוהו, בריש גלי, כי יש להוקיע את חסרי דרך הארץ. למען השם, אל תרחיקו אותנו מהיהדות, בהקצנת יתר, שאינה תורמת לא לשם אדם ולא לשם שמים. היהדות לא יכולה להיות פנאטית וכל מי שעושה בה את מעשה האונס הבלתי נסלח הזה והופך אותה לקיצונית, עוקר את שורשי היהדות ומנער אותם בשמש הצורבת של האיסלם הקיצוני.