אם נדמה לפעמים שבכל הנוגע לאירן רב הבלבול מהצלול, אל תתפלאו, זה אכן כך. המיס-אינפורמציה והדיס-אינפורמציה חוגגות, ולא במקרה (זה לא אותו הדבר, הראשון נובע מטעויות, והשני מהטעיות מכוונות). כך, למשל, נאמר במשך חודשים רבים שתמרון הטילים המשותף של ארה"ב וישראל שהיה מתוכנן לחודש פברואר יהיה הגדול אי פעם, ומזכיר ההגנה האמריקני פאנטה אף הודיע שהוא "יהיה הוכחה לשיתוף הפעולה הביטחוני חסר התקדים בין הצדדים". אך העיקר היה, לדעת רבים, להעביר גם מסר אזהרה ברור לכיוון אירן. עוד אנו מחכים להגעתם של אלפי החיילים האמריקנים, והנה מודיעים לפתע שהוחלט על דחיית התרגיל למועד בלתי ידוע.
באופן רשמי נאמר שהדחייה נובעת מסיבות לוגיסטיות, אך דוברים בלתי רשמיים, בעיקר בארה"ב, טרחו לרמוז שהסיבה האמיתית היא ש"אין רוצים להחריף עוד יותר את המתח הגובר בלאו הכי בין הקהילה הבינלאומית לאירן".
סליחה? הרי עד עכשיו הוסבר שיש דווקא להגביר את הלחץ הקונקרטי והפסיכולוגי על איראן, ולו כדי שלא יהיה צורך לנקוט צעדים צבאיים נגדה. מה עלינו להבין, אפוא, מהדחייה? ומה שיותר חשוב, מה יבינו מכך השליטים האיראנים?
שחרף ההצהרות הנחרצות של הנשיא אובמה, אשר לפיהן ארה"ב לא תתיר לטהרן להשיג נשק גרעיני, וושינגטון עדיין, או שוב, תנסה לפתח עימה דיאלוג, מה שבפועל יאפשר לאירן להתמיד במשחקי התעתועים שלה, כלומר להמשיך במאמץ הגרעיני במסווה של מסך עשן דיפלומטי?
יש לקוות שהפערים הצטמצמו כי השעון מתקתק
ואכן, בעוד אירופה מודיעה שהיא מתכוונת להחריף את הסנקציות על אירן (אף שבצעדי צב), נודע שהנשיא אובמה שיגר להנהגה האירנית מכתב סודי שבו הציע לה לחדש את המגעים הדיפלומטיים (המכתב אמנם גם כלל איום על טהרן, אם זו תנסה לחסום את מיצרי הורמוז).
יש להניח שגם טהרן מודעות ללוח הזמנים האלקטורלי באמריקה. הבחירות לנשיאות בעוד פחות מעשרה חודשים ממריצות אותה לנצל את פרק הזמן הזה לטובתה כך שבבוא היום תעמיד את העולם בפני עובדות קיימות.
האמריקנים אמנם טוענים שישראל היא שביקשה את דחיית התמרון, אך הסבר זה מעלה ספקות מסוימים. וזה מחזיר אותנו לשאלת הסנקציות. אמנם יש לברך את ארה"ב על הצעדים שכבר נקטה, צעדים שמצליחים כנראה לערער במידה מסוימת את יציבותה הכלכלית, ואולי גם הפוליטית, של אירן.
וראש ממשלת ישראל אכן בירך. אך עם זאת, הוא גם הדגיש, ובצדק, שיש לנקוט צעדים חריפים נוספים בתחום הבנקאי ולגבי ייצוא הנפט, וזאת כדי להוריד את האירנים סופית מהמסלול הגרעיני (גם רוב הציבור האמריקאי, על פי סקר חדש ב"וושינגטון פוסט", סבור שהנשיא אובמה אינו מטפל נכון בסוגיה האיראנית).
איננו צריכים להתבטא בהקשר זה בצורה שעלולה להתפרש כהתערבות בענייניה הפנימיים של אמריקה, אך מותר לנו לעמוד בגלוי ובקול רם על היחס שבין חשבון קצר הטווח של מחיר הדלק במשאבות לחשבון ארוך הטווח של הפיכת אירן למעצמה גרעינית ולהגמון של המזרח התיכון.
בין ישראל לארה"ב יש, כידוע, הבדלי הערכה לגבי לוח הזמנים של המאמץ הגרעיני הצבאי של האיראנים ו"הקו האדום" שאין לאפשר להם לחצותו. אך יש לקוות שבביקורו של ראש המטות המשולבים האמריקני, הגנרל דמפסי, בשבוע שעבר הצטמצמו הפערים, כי השעון מתקתק. העובדה שבתום ביקורו הגנרל האמריקאי פירסם הודעה רשמית שלא כללה התייחסות לאירן אמנם יכלה להעיד שהצדדים לא הגיעו לעמק השווה, אך גם להפך, כלומר שהושגה הסכמה שמוטב שלא לתת לה פומבי.