החלטתו של שר המשפטים יעקב נאמן לתמוך בביטול חזקת הגיל הרך נותנת את האות למתקפה לא רק על נשים בהליכי גירושים, אלא, לא פחות מכך, על ילדים שהוריהם מתגרשים.
נאמן מבקש לאמץ מדיניות המטה את הכף לטובתם של גברים. הוא עושה זאת במדינה שבה הממסד כופה על נשים להינשא ולהתגרש ברבנות, מפלה אותן ומתייחס אליהן כאל קניין. לכן הצעד שלו יהפוך את המשמורת על ילדים לקלף סחטני בהליך הגירושים.
השר נאמן מציע לבטל את חזקת הגיל הרך - אותו סעיף בחוק הקובע שאמהות בהליכי גירושים זכאיות למשמורת על ילדים עד גיל 6. הוא מבקש להחליפו בהגדרה חדשה של "אחריות הורית", הקובעת כי זכותו של הילד היא ששני הוריו יהיו אחראים לשלומו ולרווחתו, וכי אף אחד מהם אינו פטור מהאחריות הזו.
לכאורה, זוהי יוזמה מבורכת שגובשה על ידי חברי ועדת שניט שביקשו לקדם שוויוניות והתאמה של החוק לסטנדרטים בינלאומיים ולאמנות בינלאומיות. אלא שהוועדה רתמה את העגלה לפני הסוסים, התעלמה מהמצב המצוי ועסקה רק ברצוי. במציאות הישראלית, הדין הדתי הוא השולט בחיי המשפחה, ועל פיו נישאים ומתגרשים. הדין הזה מעניק כוח אדיר לגברים בדיני אישות; הם המגרשים הבלעדיים, וללא הסכמת הגבר אין גט.
פגיעה גם בילדים להורים מתגרשים
דיני המשפחה, שחזקת הגיל הרך כלולה בהם, מתאפיינים בחוסר שוויון בתהליך הגירושים. נשים נאלצות לוותר על רכוש, על מזונות ועל זכויות שמגיעות להן כדי לקבל את הגט המיוחל. לכן אם תבוטל החזקה, הדיון המשפטי בזכות להחזיק בילד יהפוך לכלי נוסף בסחטנות, ויביא להרעה במצבן של מסורבות גט ועגונות.
לכן ההמלצות לשנות את החוק בנוגע למשמורת מקדימות את זמנן. קודם כל יש להנהיג בישראל נישואים אזרחיים, ובמקביל לפעול כדי להגיע למצב שבו נהיה חברה שוויונית שבה גברים ונשים נושאים שווה בשווה בנטל הבית, הפרנסה והחינוך - חברה שבה לא מובן מאליו, שהנשים הן שמפסיקות לעבוד לאחר הלידה כדי להיות בבית עם הילדים. או אז יוכלו הנשים לנהל מאבק משפטי על גירושים בתנאי פתיחה שווים, ואז יהיה אפשר לבטל את המסירה האוטומטית של ילדים קטנים לחזקת האם בזמן גירושים.
אבל לא מדובר רק בפגיעה בנשים. המעבר מחזקת הגיל הרך להסדר האחריות ההורית יפגע בילדים להורים מתגרשים. כשהורים נמצאים בסכסוך קשה, ההסדר הגרוע ביותר לילד הוא משמורת משותפת שנכפית על ההורים. הילד נקלע לשדה קרב רגשי וחומרי ונמצא בסיכון גבוה לפתח חרדת נטישה כשהוא נאלץ לעבור מבית לבית. הורים שנמצאים בקשר הרסני וצריכים לתאם ביניהם את הפרטים הקטנים ביותר של חיי הילד, החל משיגרת ימיו ולילותיו וכלה בביקורים בבית הספר, יוצרים תשתית לחרדות ולטראומות שישפיעו על כל חייו הבוגרים.
כאלטרנטיבה להסדר הרע הזה הגשתי הצעת חוק שנכתבה בסיוע מרכז רקמן באוניברסיטת בר-אילן. על פי המודל שאני מציעה, חזקת הגיל הרך תישאר בתוקף, אך באופן מתון יותר. לגברים תינתן האפשרות לבטלה במקרים רבים יותר, ותינתן האפשרות לקביעת הסדרי ראייה נרחבים התלויים בצרכיו ההתפתחותיים של הילד ובאופי הקשר שלו עם הוריו לפני הפירוד.
בישראל, שבה דיני המשפחה נשלטים על ידי ממסד דתי ופטריארכלי, חזקת הגיל הרך מגינה גם על נשים וגם על ילדים להורים מתגרשים. את ההגנות עליהם יהיה אפשר להסיר רק כשיוסרו האיומים וכשיושג שוויון בחוק, באמצעות נישואים אזרחיים.