המרכז הוא רק געגוע

נתן אלתרמן כותב בשירו כי "סופי דרכים המה רק געגוע". יש בזה משהו. אחרי הכל ההגעה למטרה אינה היעד האמיתי שלנו בחיים, והדרך עצמה חשובה מסופה. אך באותה מידה, ואולי ביתר שאת, אפשר לומר כי המרכז הוא רק געגוע. זהו חלום ישן של רבים להיות הזרם המרכזי, משהו שאינו שמאל ואינו ימין, משהו פחות אידיאולוגי, יותר פתוח, יותר ענייני, פחות סיסמתי. יותר אמיתי. החלום עומד להתנפץ שוב עם כישלון קדימה, שתקיים פריימריז בעוד חודשיים.

זו אינה אשמתה של ציפי לבני, כפי שטוענים יריביה מבית - שאול מופז, אבי דיכטר ואחרים. איש מהם לא היה מוביל את מפלגת המרכז הזאת למקום טוב יותר.

לבני, יותר משניהם, היא ביטוי למרכזיותה של המפלגה - "נסיכה" קלאסית, ממש כמו דן מרידור ואהוד אולמרט, שהבינה כמוהם כי אפשר לחלום על שלמות הארץ, אבל אסור לוותר, בשל כך, על המדינה היהודית. כמוהם היא רואה בכך המשך ישיר לתפיסת עולמה העקרונית, ולא סתירה לה, ואין דבר שירגיז אותה יותר מהטענה ש"עברה לשמאל", משום שהיא, כמו עמיתיה מ"חירות", רואים עצמם יריבי השמאל, שעמדותיהם נובעות לא מוויתור על סמלי ההיסטוריה היהודית ולא מחיבת הערבים, אלא מתוך גישה לאומית גאה.

הבעיה היא שגם מהמקום הזה לא הצליחה לייצר אלטרנטיבה, לא לימין שבשלטון ולא לשמאל שבאופוזיציה. יש לה במפלגתה כמה חברי כנסת (שאת חלקם כנראה אף לא הכירה לפני שנבחרו לכנסת) שהם יותר ישראל ביתנו מישראל ביתנו, ומובילים מהלכי חקיקה הזויים שאין ביכולתה לבלום. עוינותם של כמה מחברי סיעתה כלפיה משתקת את יכולת הפעולה שלה, ממש כשם שעוינותה לאולמרט הגבילה את חופש הפעולה המדיני שלו.

היא עומדת בראש מפלגה שקיבלה את קולותיה, ברובם הגדול, מן השמאל, ואשר נציגיה בכנסת הם, ברובם, אנשי ימין הן בהקשר המדיני, הן ביחסם לבית המשפט והן בעמדותיהם הכלכליות. כשזה המצב, מצאה עצמה עוסקת בנושאים משניים אשר אין להם התנגדות בסיעתה (כמו הורדת המס על הדלק), אך הפכו אותה פתטית, ולא יכלו ליצור מוקד עניין לציבור. היא לא עמדה בראש האופוזיציה, אף שזהו תוארה, ולא יכלה ליצור משקל נגד לראש הממשלה. החשדות נגד אנשי מנגנון קדימה גם הם לא הוסיפו בריאות לא לה ולא למפלגתה.

מפלגות המרכז הן מפלגות של קדנציה. קדימה התקיימה שתי קדנציות, ויכול להיות שייוותר ממנה גם משהו לכנסת הבאה, אך - כפי שזה נראה עכשיו - זה יישאר רק זיכרון רחוק מתקופת השלטון של 2009-2006, אשר גם היא נבעה, יותר מכל, מן ההתרפקות על אריאל שרון שכבר לא עמד בראשה.

העובדה שהמרכז הוא רק געגוע אין משמעותה כי מוכנים לוותר על כך.

האכזבה ממפלגת המרכז היא אכזבה ממפלגת המרכז המסוימת, והתקווה נותרת: זו הבאה עשויה אולי להיות אמיתית, עניינית, פחות פוליטית ופחות מחויבת לדוגמות. עכשיו הגיע תורה של מפלגת הגעגוע הבאה.