פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      על חופש העיתונות בישראל

      אלה ימים שבהם כותב שורות אלו חש מתח וציפייה. הציפייה היא לסימן הראשון כי הנה, הנה עוברת, חולפת לה כאן תהילת חופש העיתונות. בתשומת לב אני עוקב אחר שידורי החדשות, אחר תוכניות האקטואליה הרכה, אחר מאמרי הדעה, וצצה, מזדקרת לה השאלה, בתמימות מן הסתם: "ובכן, היכן מתממשת אותה סתימת הפיות שמפניה הוזהרנו עד זה לא מכבר?"

      זוכרים מה היה אחד הנושאים הבוערים שעסקו בו אמצעי התקשורת והפחידו את הכלל? החנקת חופש העיתונות. אכן, זה היה לפני הרבה שנות אור, לפני מירוצו של יאיר לפיד, לפני כניסתו לזירה של נועם שליט. באותם ימים רחוקים רווחה הסברה כי השתקת חופש העיתונות כבר עוטפת את ישראל.

      נתבונן במציאות: האם, למשל, כותבי מאמרי הדעה הבוטים הניפו דגל לבן לאות כניעה, הפקירו את המקלדות, ריככו את ניסוחיהם? הנה, שר המשפטים כונה "נוכל" במאמר מערכת של "הארץ", ועד כתיבת שורות אלה לא הוצא בתגובה צו שלטוני, דמיוני, לסגירת העיתון.

      דו קרב רטורי ולא פגיעה בחופש העיתונות

      צו כזה לא יוגש, העיתון לא ייסגר או ייענש חלילה, כי צעד כזה פשוט לא ייתכן בעידן שלאחר בג"ץ "קול העם" ההיסטורי ב-1953.

      אילו נוצרה כאן באמת בעיה רצינית של הצרת חופש העיתונות, הלוא אין ספק כי הסוגיה לא היתה יורדת מסדר היום התקשורתי והציבורי. איש מאנשי הציבור או התקשורת לא היה מניח לסוגיה זו להישמט מסדר היום. הנה, כמעט שכחנו את העיסוק הנמרץ בסוגיית הדרת נשים. היא כבר שייכת לעבר הרחוק. עוד מעט תיעלם לה כליל. היכן היא, בעצם, תושבת אשדוד טניה רוזנבליט, והיכן חברותיה למאבק? כה מהר נשמטתן מן הכותרות? האם בזריזות כזו נעלמו להן מהמדינה התופעות הקשות של הדרת נשים?

      אפשר לערוך השוואה בין התבטאויות ביקורתיות של אופוזיציה או הסתייגות משלטון מכהן, בין ההתבטאויות כאן, לבין דומות להן במדינות מערביות בכלי תקשורת המכונים "סולידיים", לא צהבהבים.

      דומה כי חריפות סגנונה של הביקורת, כאן בישראל, על השלטון הנבחר, המכהן, עולה פי הרבה מאוד מונים על חריפות הסגנון, על בוטות ההתנסחויות, בכלי תקשורת הנדפסים או משודרים בשפות אחרות במדינות דמוקרטיות, מערביות, שאנו מבקשים לחקותן. שלא לדבר על כך שגם אין הרבה פרלמנטים במדינות חופשיות בעולם, שבהם חריפות וסגנון הוויכוח דומים לסגנון הדו-קרב הרטורי, הישראלי, בין יריבים פוליטיים.

      יחלפו עוד שנות דור עד אשר יוטמעו בגבעת רם ההומור והשנינות המאופקת של הפרלמנט בלונדון.