יחסינו עם ערביי ישראל

עוזי ברעם

חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי היכתה את כולם בתדהמה בשבוע שעבר כאשר השליכה מים מבקבוק על חבר הכנסת ראלב מג'אדלה. אפילו ממנה מעשה שכזה לא היה צפוי.

מג'אדלה ישב באולם הוועדה, פניו רטובות וחיוך מלאכותי של מבוכה עלה על פניו. מיכאלי רצתה להפנות את תשומת הלב ל"מסית" הערבי מבחינתה, אבל בעצם הפנתה את הלב ואת הראש לאנושיותו של חבר הכנסת הערבי מטעם מפלגת העבודה - מג'אדלה. ייתכן שמיכאלי שואבת עידוד מחוגים מסוימים של שונאי ערבים ושל אוהבי פרובוקציות. אבל בחלוף ימים מהתקרית התברר שהאסוציאציות שהיא עוררה בציבור הישראלי, וגם היהודי, הן אחרות בתכלית.

לראלב מג'אדלה יש זכויות במדינת ישראל לא פחות מאשר לה ולחבריה. הוא חי בבאקה אל-גרבייה וממשיך שושלת של דורות שם. אמנם הוא לא התגייר כמו אנסטסיה מיכאלי, אבל הוא אזרח חיובי. הוא פעיל זה שנים רבות בארגוני ספורט ובתנועות פוליטיות. הוא לא הצטרף למפלגות ערביות, אלא בחר להיות חבר במפלגה ישראלית-ציונית. גם הוא עדיין לא עובר את הסף של זו מקרוב באה, אנסטסיה מיכאלי, הוא ישראלי שורשי.

ערביי ישראל, אם יש לומר, לא יהפכו לחברים בתנועה הציונית וגם לא למעריציה ולמשבחיה. הם חיים כאן בזכות, ותוקף הזכות שלהם נובע מחיים במשך דורות בארץ. העובדה שאינם יהודים אינה פוגעת במעמדם כאזרחי מדינת ישראל.

במדינת ישראל יש רוב יהודי שקובע את אופייה של המדינה. זו זכותו במדינה דמוקרטית-ריבונית. אבל כוס המים שנשפכה על מג'אדלה העירה לדיון תזות חרישיות (בינתיים) שלפיהן יש במדינת ישראל "שווים ושווים יותר". אולי עתה ייפתחו גם האוזניים ויהיו כרויות יותר להיפוכו של המסר שרצתה אנסטסיה מיכאלי להעביר.

לא הפנתה תשומת הלב ל"מסית" כמתוכנן

כל חבר כנסת הוא שווה ערך לחברו - כל התנשאות יהודית על ערבית אינה אלא גישה גזענית שמקומה לא במסורת ולא ביצירה היהודית לאורך הדורות.

נכון שבעיית הקיום המשותף ליהודים ולערבים בארץ הזאת היא בעיה לא פשוטה. בייחוד כאשר מדינת ישראל נמצאת במאבק מתמשך עם הפלשתינים, וערביי ישראל חשים עצמם כערבים-פלשתינים לכל דבר.

אזרחי מדינת ישראל מאוחדים ברצונם למנוע פשיעה חבלנית של יסודות קיצוניים בקרב ערביי ישראל. אבל בידינו הדבר לקבוע אם נהפוך אותם לגשר לשיפור יחסים עם העולם הערבי, או למוקש עוצמתי שאין לנו יכולת אמיתית לפרקו, בטח לא כמדינה קטנה בלב מזרח תיכון ערבי.

אני מקיים קשרי חברות עם ערבים באום אל-פחם, בנצרת, בטירה, בטייבה ובכפרים אחרים. יש שם רצון כן לחיות במשותף תוך כדי הכרה בשונות שנכפית עליהם עקב המצב במזרח התיכון. הניסיון לדכא ולהלך עליהם אימים לא רק שאינו מוצדק, הוא גם אינו אפקטיבי.

המעשה של אנסטסיה מיכאלי נעשה בתקופה שמדובר בה על ניסיון לשלול זכות האזרחים הערבים לחינוך חינם מגיל 3 בתואנה שלא שירתו בצבא. דווקא במצב דברים זה טוב לפקוח את העיניים ולראות את המצב נכוחה, להבין למה יכולה להוביל הסתה שיש עימה גם התנשאות מחשיבות עצמית.

חברת הכנסת מיכאלי ביקשה במעשה שלה, כך נראה לי, להעביר מסר מאיים כלפי חבר כנסת ערבי. אבל התוצאה מבחינת הציבור היתה שונה - היא רק הצליחה להעביר מסר שגם האחר והשונה מאיתנו ראוי לאהדה וראוי לשוויון במדינה היהודית שלנו. ממש כבלעם, באה לקלל והביאה ברכה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully