גיבורים עם דם על הידיים

בפרפראזה על האימרה המפורסמת של בן?גוריון בימי מלחמת העולם השנייה: "נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן" - נראה שהפלשתינים החליטו לאמץ אסטרטגיה דומה: הם שונאים את ישראל ומאדירים טרור ומחבלים נגדה כאילו אינם מנהלים עימה משא ומתן, ושבים למשא ומתן כאילו אינם מנהלים במקביל שיח של שנאה ודמוניזציה.
הטרנד החדש, המשתלב במגמה של היעדר הכרה בזכותה של ישראל להתקיים, הוא האדרת המחבלים המשוחררים בעיסקת שליט, ואלה שנותרו כלואים בישראל. מאז ששליט חזר לביתו, ההנהגה והתקשורת הפלשתינית יוצאות מגדרן בביטויי הזדהות והערצה למרצחים ולמעשיהם, ואבו מאזן אינו מסתפק עוד בתצלומים עימם. לפני ימים אחדים הוא מינה אחד מהם, שאחראי לפיגועים רבים, כיועצו לענייני מחוזות.
"מבט לתקשורת פלשתינית", שמערכת ההסברה של ישראל נסמכת רבות על פרסומיו, וגופי מעקב נוספים בישראל כמו "מרכז המידע למודיעין וטרור", מגישים את החומרים הללו למקבלי ההחלטות באופן סדיר, אבל התקשורת בארץ מתייחסת אליהם כזוטות או מסתפקת בדיווחים מינוריים בלבד. הסיפור על עיסא קראקע, השר הפלשתיני לענייני אסירים, וביקורו בביתו של אחמד סעדאת, הם דוגמה בולטת לכך. סעדאת, שעמד בראש ארגון הטרור החזית העממית לשחרור פלשתין וחשוד בתכנון רצח השר רחבעם זאבי, מרצה עדיין עונש של 30 שנות מאסר בכלא הישראלי, אבל השר הפלשתיני רואה בו לא רק "מנהיג", אלא גם: "מורה", "בית ספר", "מייצג ערך אנושי וערך תרבותי" ו"דוגמה ומופת בעבורנו".

הטרמינולוגיה דומה, ואולי אף צורמת יותר, כשמדובר בעבאס אל?סייד. גם הוא נמצא עדיין בכלא ומרצה 35 מאסרי עולם ועוד 150 שנים על תכנון פיגוע ההתאבדות במלון פארק בנתניה בערב פסח 2002. בפיגוע, שבעקבותיו יצאה כזכור ישראל למבצע חומת מגן, נרצחו 30 ישראלים ו?140 נפצעו. קראקע, שר האסירים, וגם אבו מאזן חוזרים ומכנים את אל?סייד "גיבור" ו"סמל הרש"פ".

הטלוויזיה הפלשתינית הקדישה לפני שבועות אחדים לאל?סייד, שאחראי לרצח קשישים, זוגות נשואים ומשפחות שלמות, תוכנית שבה התראיינו מחבלים ששוחררו בעיסקת שליט. אלה התחרו ביניהם בסופרלטיבים כדי לתאר את "שמש העמים" שלהם. המחבל המשוחרר מואייד אל?ג'לאד, למשל, הגדיר שם את אל?סייד "כתר שעל ראשינו".

אבל להאדרה האינטנסיבית והעקבית ביותר, ולא רק על ידי כלי התקשורת ברשות, זוכה המחבלת המשוחררת אחלאם תמימי, שבחרה את מקום הפיגוע במסעדת סבארו בירושלים באוגוסט 2001, פיגוע שבו נרצחו 15 אנשים ובהם שבעה ילדים. תמימי מצהירה פעם אחר פעם שאינה מתחרטת על מעורבותה בפעולת הטרור. "חרטה", היא הבהירה לאחרונה לאתר אינטרנט ירדני שראיין אותה, "היא דבר שאינו בא בחשבון. אם הזמן היה חוזר לאחור, הייתי מבצעת את מה שעשיתי באותה דרך".
הטלוויזיה של חמאס שידרה ראיון עם הוריו של המחבל המתאבד שפוצץ את עצמו במסעדת סבארו, ואביו הודה לאללה וגם לתמימי שהובילה את בנו "לדרגה הגבוהה הזאת". ערוץ אל?אקצא של חמאס העניק למעשה לתמימי במה חופשית והיא מצאה לנכון לתקן את המראיין שלה שם: "אתם נותנים במה גדולה לפעולת מסעדת סבארו שבה נהרגו 15 ישראלים, אך הפעולה הראשונה שלי היתה בסופרמרקט קינג ג'ורג' במרכז ירושלים... אני בחרתי את מסעדת סבארו", היא מספרת, "אך לא נכנסתי איתו (עם המחבל המתאבד). כמה ימים לפני כן ספרתי את מספר האנשים שנכנסים למסעדה, ובמסעדה הזאת נכנסה כמות גדולה של אנשים".
מראיין: על מה דיברת בדרך לפעולה עם מבקש השהאדה (המחבל המתאבד)?
תמימי: "אי אפשר לתאר אותו במילים. הכרנו רק ביום של הפעולה... הלכתי עם אדם רוחני, וחשתי לצידו במעין הילה אלוהית שאופפת אותנו... הסתכלנו אחד לשני בעיניים. אמרתי לו: 'אין אלוה מלבד אללה', והוא אמר: 'ומוחמד שליחו של אללה' , וחייך". (מתוך סקירה של 'מבט לתקשורת פלשתינית' על האדרת מחבלים).
לאתר האינטרנט "עמון" בירדן, שם התראיינה בבית הוריה, אמרה תמימי: "...איני מתחרטת על מה שקרה. לחלוטין לא. זאת הדרך. אני מעניקה את עצמי למען אללה, בג'יהאד למען אללה, ביצעתי את (המשימה) ואללה הצליח את דרכי. את יודעת מה מספר הקורבנות שנפגעו? וכל זה בזכות אללה. האם את מצפה ממני לזנוח את מה שעשיתי באמירה של חרטה? חרטה היא דבר שלא בא בחשבון. ואם הזמן היה חוזר לאחור הייתי מבצעת את מה שעשיתי באותה הדרך".

אבו מאזן עצמו פגש אסירה משוחררת אחרת, אמל ג'ומעה, שנעצרה במאי 2004 עם מטען חבלה שהיה מיועד להתפוצץ בשוק הכרמל בתל אביב והצטלם עימה. בתמונה נראה מחמוד עבאס מחזיק בידו מגן בצורת מפת פלשתין הכוללת את ישראל ושטח הרשות. על המפה כתוב שיר שמפאר את המוות למען אללה: "אמא, המוות הגיע. הכיני את תכריכי המוות. אמא, אני צועד אל המוות. איני מהסס".

אבו מאזן פגש גם את אמנה מונא ("סאלי"), שפיתתה את הנער אופיר רחום אל מותו, ואת ג'יהאד יע'מור, אחד מחוטפיו של החייל נחשון וקסמן ז"ל. הוא הצטלם בטורקיה עם עוד תשעה מחבלים ששוחררו בעיסקת שליט. "כל אסיר", הבהיר אבו מאזן בישיבה מיוחדת שהקדישה המועצה המהפכנית של הפת"ח לאסירים המשוחררים, "הוא בשבילנו קדוש ועלינו לרוממו".
אבו מאזן אינו רק מרומם, מצטלם ומזדהה עם המחבלים המשוחררים ומעשיהם. לפני כשבוע הוא מינה את מחמוד דמרה, ששוחרר בעיסקת שליט, לתפקיד יועץ לענייני מחוזות. דמרה היה מפקד כוח 17 באזור רמאללה, ירה והינחה אחרים לירות לעבר כוחות צה"ל והיה שותף לתכנון, לארגון ולהכוונה של פיגועים רבים, ובהם רצח המאבטח במשרדי הביטוח הלאומי במזרח ירושלים, פיגוע הירי ליד עפרה שבו נרצחו בני הזוג כהנא ופיגוע ירי לעבר אוטובוס בצומת הגבעה הצרפתית.
דוברי הרשות אינם מסתפקים רק בהאדרת המחבלים המשוחררים אלא גם מיישרים קו עם חמאס בכל הנוגע לפעולת החטיפה של שליט, שהביאה לשחרור יותר מ?1,000 מחבלים. דוגמה אופיינית לעניין זה היא דבריו של ג'יבריל רג'וב, לשעבר ראש הביטחון המסכל בגדה וכיום חבר הוועד המרכזי של הפת"ח. רג'וב נאם בשמו של אבו מאזן בטקס לכבוד האסירים המשוחררים ואמר כי הוא "מצדיע למי שחפר את המנהרה, למי ששבה את השבוי ולמי ששמר על השבוי עד השלמת העיסקה". הטשטוש בין פת"ח לבין חמאס מגולם בדברים של אישים נוספים מהפת"ח והרש"פ. אחד מהם הוא עדלי סאדק, שגריר אש"ף בהודו, הטורח להסביר לציבור הישראלי שהרש"פ אינה רחוקה כל כך מחמאס, ואף עומד על דקויות לכאורה בין "הכרה", ל"הכרה בזכות".
"...יש אצלם (אצל הישראלים; נ"ש) שגיאה רווחת, או סברה מוטעית", מטעים עדלי סאדק, "שבאמצעותה הם מוליכים את עצמם שולל, והיא ההנחה שפת"ח מקבל אותם ומכיר בזכות הקיום של מדינתם ושחמאס לבדו הוא זה שמתעב אותם ואינו מכיר בזכות הקיום של המדינה הזאת. הם מתעלמים מהעובדה שלמדינה הזאת, המבוססת על מפעל מפוברק, מעולם לא היה שמץ של זכות קיום... חמאס, פת"ח וזולתן אינן נלחמות כעת בישראל מסיבות הקשורות למאזני הכוחות. אין שני פלשתינים החלוקים בדעתם על כך שישראל קיימת ושההכרה בה היא דבר מובן מאליו, אך ההכרה בזכות הקיום היא דבר אחר, שונה מההכרה בעצם הקיום" (יומון הרשות, "אל?חיאת אל?ג'דידה", 3.1.2012).

האווירה הציבורית שמרוממת את המחבלים המשוחררים ומעשי הטרור שלהם, הביאה כנראה אחדים מהם לדבר בפומבי על נכונות לשוב לדרך הטרור. לא רק תמימי מוכנה לעשות זאת שוב, גם חסאם בדראן, שהפך לדובר האסירים המשוחררים שגורשו מיהודה ושומרון, סיפר שערב השחרור ניסתה ישראל לכפות עליו ועל חבריו חתימה על מסמך שבו יצהירו כי יזנחו את הטרור, אך "כולנו סירבנו להוראה זו". בדראן היה ראש הזרוע הצבאית של חמאס בשומרון והיה מעורב בתכנון הפיגועים במלון פארק בנתניה, בדולפינריום בתל אביב ובמסעדת סבארו בירושלים.
יחיא סנואר אבראהים חסן, שהיה מעורב בחטיפתו וברציחתו של החייל נחשון וקסמן, הבהיר שאזהרת נתניהו למשוחררים מפני שיבה ל"התנגדות", לא תגרום לאסירים המשוחררים להפסיק לפעול; אמנה מונא הביעה אף היא נכונות להמשיך לפעול במסגרת "ההתנגדות". אפילו נאא'ל אלברע'תי, זקן האסירים שהורשע ב?1978 ברצח קצין צה"ל, אמר ששחרורו ושחרור מאות אסירים הם ההוכחה להצלחת "דרך ההתנגדות", ש"גברה על דרך ההסכמים". למותר לציין כי הקריאה לחטיפת ישראלים נוספים עדיין זוכה לרייטינג גבוה ברשות.

איתמר מרכוס ונאן ז'אק זילברדיק מציינים בספר חדש הרואה אור באנגלית בימים אלה ("רמייה - בגידה בתהליך השלום"), כי הרשות אינה מכחישה כי היא שעמדה מאחורי המחבלים שרצחו יותר מ?1,000 אזרחים ישראלים, וכי מחמוד עבאס עצמו הודה בכך. השניים, שחושפים בספרם מאות ביטויי שנאה קשים כלפי העם היהודי ומדינת ישראל מאז חודשו שיחות השלום במאי 2010 (ועד אפריל 2011), מציינים כי בתקופה זו בלבד, שבה הנהגת הרש"פ ערכה מסע הסברה שנועד לשכנע את הקהילה הבינלאומית כי היא שואפת לשלום עם ישראל, המשיכה הרשות להעביר מסר לבני עמה שלישראל אין כל זכות קיום, ושמחיקתה של ישראל היא לגיטימית.

"בפני הקהילה הבינלאומית", אומרים מרכוס וזילברדיק, "הרשות הפלשתינית מצהירה הצהרות מפייסות, בזמן שבקרב הציבור הערבי היא מפיצה שנאה ועלילות על יהודים וישראלים. בפני מנהיגים זרים הרשות מגנה את הטרור, ואילו לצורכי פנים היא מאדירה מחבלים?רוצחים ואת השימוש באלימות. מאז תחילת שיחות השלום של 2010, הכפילות הזו נמשכת ברמות הפוליטיות הגבוהות ביותר, ובאופן בולט בהצהרות ובמעשים של מחמוד עבאס יו"ר הרש"פ, סלאם פיאד ראש ממשלת הרשות, ומחמוד אל?הבאש, השר לעניינים דתיים".
269 עמודי הספר שהשניים כתבו חושפים שיח שיטתי של שנאה והאדרת טרור על ידי הרשות הפלשתינית. ממצאי השניים זוכים לגיבוי של חתן פרס נובל לשלום אלי ויזל ושל מנהיג זכויות האדם הוותיק והידוע רוברט ברנשטיין, שייסד את "משמר זכויות האדם", ארגון זוכה פרס נובל לשלום.
ברנשטיין פרש מהארגון לפני שנים אחדות במחאה על טיפול לא הוגן של ארגונו בישראל, והקים ארגון זכויות אדם מתחרה (AHR). הוא מגדיר היום את שיח השנאה והדמוניזציה של יהודים וישראלים ברש"פ כ"שלילה של זכויות אדם בסיסיות", שלדבריו "משמש כלי לשימור שליטה פוליטית על חשבון משא ומתן לשלום אמיתי וקבוע". אלי ויזל מאשים: "הם מסיתים ילדים צעירים לשנוא יהודים, לא רק בישראל אלא בכל מקום שבו הם חיים. כל אדם הלומד היסטוריה חייב לגנות טקסטים אלה".

מאז תחילת ינואר הקרינה הטלוויזיה הפלשתינית כבר שלוש פעמים את סרט "הגבורה" על דלאל מוגרבי, שהשתתפה בפעולת חטיפת האוטובוס בכביש החוף בשנת 1978, שבה נרצחו 37 אזרחים. מוגרבי הפכה לדמות הטרוריסטית המונצחת ביותר ברשות בשנים האחרונות. כיום, כפי שמציין איתמר מרכוס, ילד פלשתיני יכול ללכת לבית ספר ברחוב הנקרא על שם המחבל אבו ג'יהאד, לעבור את יום הלימודים בבית ספר הנקרא על שמו של מייסד חמאס אחמד יאסין, לבלות אחר צהריים בתחרות כדורגל על שם מחבל אחר שרצח 31 אנשים ולשהות בערב במרכז על שמו של אבו איאד, האחראי לרצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן.