"המיגון של צה"ל לא שווה כלום"

מאת לירון מרוז

בשכונת גילה בירושלים יממה לאחר היריות מסתובבים בעיקר צלמים ואנשי תקשורת. את הילדים, שאמורים להתרוצץ ברחוב בחופשת הסוכות, החליפו שוטרי משמר הגבול וסקרנים בודדים. במקום עובדים במרץ אנשי צה"ל על הצבת מגיני הבטון ומיקום סוללת העפר, כהגנה מפני הצלפים של בית ג'אלה, הכפר על הגבעה שממול.

אך על התושבים, לא נראה שהעבודות האלו עושות רושם. "כל מה שעושים עכשיו זה לא מיגון ולא יעזור כלום. את קוביות הבטון האלה היו צריכים להציב אצלם", אומר מיקי סיני, שגר בשכונה שש שנים. "היו צריכים מזמן לירות על הערבים. שמו כאן טנקים כדי להרגיע את התושבים ולא כדי להשתמש בהם.

"אתה רואה טלוויזיה ופתאום יכולים להכניס לך כדור בראש. ברחוב לא מסתובבים ילדים ובלילה מכבים לנו את האורות ועושים האפלה", הוא מספר. למרות זאת הוא אינו חושב לעזוב את המקום. "באופן עקרוני אין שום סיבה לעזוב. אני לא מרגיש פחות בטוח. אנחנו צריכים לתפקד כאילו הכל כרגיל", מסכם סיני.

דניאל כהן, שעבר לגור במקום לא מזמן, חזר רק כדי לקחת דברים מביתו. לפני מספר ימים, כשהתחילו היריות, הוא החליט לעבור עם משפחתו למקום אחר בעיר עד יעבור זעם. כהן מצביע על המקומות בביתו בהם פגעו בכדורים. למרבה המזל הם פגעו רק בקיר החיצוני של הבית, אבל אם הכדור היה פוגע 30 סנטימטר ימינה הוא היה חודר לתוך הבית.

גם כהן מתנגד לשיטת המיגון של הצבא."זה לא יעזור. הצלפים שלהם יורים מראשי הגבעות שממול והבטונדות לא מספיק גבוהות. וחוץ מזה זה נותן תחושה שאתה בלבנון: בטון מסביב, שקי חול על החלונות. התחושה ממש רעה. "הייתי בצבא ואני מכיר את התחושה", הוא מוסיף, "אבל כשיורים עליך זה כבר לא נעים. הרחוב, שבימים רגילים תוסס ומלא אנשים, נהפך לרחוב רפאים. כל התריסים מוגפים והחלונות סגורים, אתה חי בתוך חנק", הוא אומר.

ואכן ברחוב בקושי מסתובבים אנשים. אב מודאג פותח את החלון וקורא לבתו הצעירה שירדה למטה שתחזור מיד הביתה. הבת מתווכחת, אבל ללא הועיל. גם התירוץ "אבל אמא מרשה לי", לא משכנע את אביה. שלושה גברים שעוברים במקום מסרבים לדבר ואומרים רק: "הכל שטויות, התחושה בירושלים על הכיפאק, אם נראה להם פחד אז חבל על הזמן".

כמה מאות מטרים משם, בכניסה לרחוב, הציבה המשטרה מחסום והיא אינה מאפשרת למכוניות להיכנס. כאן מתרכזים רבים מהתושבים, מעבירים חוויות מאתמול ובעיקר מייעצים מה לעשות. הגיבור המקומי הוא שבתאי אורן, שנפצע אתמול בידו מכדור. צוותי תקשורת מהארץ ומהעולם מבקשים לדבר איתו והוא נענה ברצון. גם התושבים האחרים נהנים מההתעניינות התקשורתית הפתאומית שנחתה על השכונה השלווה.

לפתע מגיעה מונית למחסום ונעצרת על ידי השוטרים. הנוסע שבתוכה יוצא כעוס וצועק על השוטרים: "אני גר כאן, זה הבית שלי ואני רוצה להיכנס". הוא מצביע על פלסתר קטן שעל ידו כעדות לכך שגם הוא נפצע אתמול. השוטרים הנבוכים מאפשרים לו להמשיך בדרכו. אחר הצהריים עוזבים כלי התקשורת את המקום והתושבים נשארים עם עצמם ועם ה"שקט המתוח" ושאר קלישאות קו העימות הישראליות. אם יתחדשו היריות, יש להניח, כולם ימהרו לחזור לכאן.