בעלי החיים נגד תקשורת עויינת

יחסה של התקשורת בישראל לפגיעה בבעלי חיים נקבע על פי סוג בעל החיים, והתועלת המופקת מהפגיעה בו, כך עולה מבדיקה שערכה סטודנטית באוניברסיטת תל אביב. העיתונות מגנה פגיעות ב"חיות מחמד", כגון כלבים וחתולים, אך מגינה על פגיעות בחיות במשקים חקלאיים, כגון פרות ותרנגולות. כמו כן, מגנה העיתונות פגיעה "לשמה" בבעלי חיים, אך מגינה על פגיעה לצורכי מאכל.

הבדיקה בוצעה במסגרת עבודת סמינר לתואר שני, בידי נעמה הראל, פעילה בעמותה לזכויות בעלי חיים "אנונימוס". במסגרת עבודתה בדקה הראל כתבות וידיעות שהתפרסמו בעיתונות הישראלית בעברית בין השנים 1994 ל-1999.

מן המחקר עולה, כי בכל הידיעות שדיווחו במוצהר על פגיעה בבעלי-חיים, הביעו העיתונאים והממסד הסתייגות חד משמעית מן המעשה. בחלק מן הידיעות נעשה שימוש במילה רצח, ובאחרות הופיעו המילים "התאכזרות" או "התעללות מצמררת". ב-75 אחוז מהמקרים, יוחסה הפגיעה אל "האחר" - אדם הנמצא בשולי החברה כמו עובד זר, חבר בכת השטן, עבריין, חולה-נפש, נרקומן, ערבי או מובטל.

ואולם, לעיתים קרובות מתחבאת פגיעה "לגיטימית" בבעלי חיים בתוך כתבות שלא עסקו במישרין בנושא הפגיעה בבעלי חיים, אלא בנושאי כלכלה, מדע, בריאות או מזון. כך למשל, הידיעה הכלכלית "מגדלי העופות דורשים לכלול את הענף בחוק עידוד השקעות הון", (מיכל רווה, "גלובס", 26.3.1998), עוסקת בטענות החקלאים על "העוול" שנגרם להם, אך אינה מזכירה את העוול שנגרם לתרנגולות - המכונות "שלוחות הפטם".

כתבה נוספת, "זהירותVINE SPONGIFORM ENCEPHALOPATHIA בסביבה", (אריאנה מלמד, "העיר", 17.1.1997), שעסקה במחלת "הפרה המשוגעת", חשפה כבדרך אגב עובדות הקשורות לתעשיית הבשר. בנימה מבודחת דווח בכתבה כי כדי להוזיל את מחירי הבשר, מאכילים החקלאים את הפרות בחריוני עופות וחלקי גוף מעובדים של פרות. "זה הזמן להבהיר כי הפרות אוכלות חרא", נכתב בכתבה. "בשלב מסוים בהיסטוריה האנושית, הצליח האדם להפוך את הפרה לחיה קניבלית, ללא ידיעתה. והפרות לא התלוננו: הן פשוט מתו מזה".

לעומת זאת, במקרים בהם הפגיעה בחיות מאכל בוצעה שלא במסגרת השגרה החקלאית, התייחסו הכתבות לכך כאל התעללות. בידיעה "עשר פרות נורו למוות בקיבוץ בגליל התחתון" (דני ברנר, מעריב, 1.12.1994), הגדיר מרכז ענף הבקר בקיבוץ (כלומר, מציינת הראל, האיש ששולח את הפרות לשחיטה), את המעשה כרצח. מנגד, הרג חיות לצרכי מאכל עשוי להופיע בעיתונות כהתעללות – אם מדובר בחיות מחמד.

המחקר טוען כי העיתונות מכשירה פגיעה ממוסדת בבעלי-חיים, בעודה מגנה פגיעה לא ממוסדת בהם. כך, טוענת הראל, לא מרגיזים את המפרסמים או את השלטון. במקביל, "נשמר הדימוי המאפשר לנו – כעיתונאים, כעורכים וכקוראים – גם לחוש מוסריים בנוגע ליחסנו לבעלי-חיים וגם להמשיך ליהנות מאכילת בשרם, מבלי לדעת באילו תנאים נכלאו ועונו בעלי-החיים המגיעים לצלחותינו. פגיעה בבעלי-חיים אינה מעניינת את העיתונות, אלא ככלי ניגוח נגד מיעוטים וחריגים חברתיים אחרים".

עם זאת, מציין המחקר לטובה כי בשנים האחרונות עלתה בעיתונות הישראלית תכיפות הדיווחים על פגיעה ממוסדת בבעלי-חיים – כגון פיטום האווזים, תנאי הכליאה של תרנגולות בתעשיית הביצים ומחקרי מוח המתבצעים בקופים. הראל מסכמת, כי בעיקר הודות למאמציהם של הארגונים השונים להגנה על בעלי חיים, "עשויה אפילו התקשורת להזיז במקצת את עמדותיה הנוקשות – ולהשפיע בכך על הציבור".