המהומות: עסק כלכלי כושל

לוי מורב

כרגיל, במקומותינו, את עיקר הלהג והדיבורים הריקים מוציאים הפוליטיקאים על המחיר המדיני-ביטחוני. כרגיל, ולא רק אצלנו, את המחיר הכלכלי משלמים כל הצדדים המעורבים.

ראשונים שילמו ערביי ישראל, שהפסידו את ההכנסות הצפויות מהיהודים בראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. בחגים נוהרים יהודים לשכונות הערביות ביפו, חיפה, עכו, ירושלים ולכפרים הערביים במשולש ובגליל. 40 אחוז ממחזור העסקים השנתי מתנקז לתקופה זו, בדומה לחג המולד בצפון אמריקה ואירופה. הנזקים הישירים לרכוש הערבי היו מצומצמים, אולם את תקופת החגים הזאת לא ניתן להשיב חזרה, היא אבדה לעולמים. בנוסף ייגרם אובדן מכירות ומסחר גם אחרי החגים. ליהודים ייקח זמן רב עד שיחזרו לנגב חומוס בעכו וביפו.

המפסיד השני הם ערביי הרשות הפלסטינית. לא רק בבידיא ובקלקיליה, בטול כרם ובעיר המזרחית של ירושלים. השבתת אזורי התעשייה המשותפים, המסחר, המתפרות, פועלי הבניין והעובדים שעוד נותרו בחקלאות, כולם נמצאו מושבתים מאונס. שיתוף הפעולה הכלכלי ייעצר ויסוג אחרונית לזמן מסוים. גם אם ייחתם הסכם מדיני זמני בין ישראל לרשות הפלסטינית, שיתוף הפעולה הכלכלי-עסקי חטף מכה קשה, גם אם לא אנושה.

הגורם השלישי שהפסיד, ואולי יפסיד בעתיד יותר, היא מדינת ישראל. המשקיעים בבורסה ראו ביום שלישי והיום אדום בעיניים. ירידות ניכרות בכל אפיקי ההשקעה בבורסה לניירות ערך של תל אביב צבעו את מסכי המסופים באדום. דם ואש ותימרות עשן אינם טובים לעסקים. המשק הישראלי, ובמיוחד ענפי הבניין והחקלאות, שהקטינו בשנים האחרונות את התלות המוחלטת בפלסטינים, נפגעו מעצירת הפעילות.

וזה עדיין לא עיקר הפגיעה. זה רק הטווח המיידי. בטווח הבינוני עלולות מהומות הדמים בשטחי הרשות הפלסטינית ובתוך מדינת ישראל להבריח מכאן את המשקיעים הזרים, לא רק בענפי ההיי-טק, אלא גם בתחומי העסקים האחרים כמו ביטוח, בנקאות, מסחר ותעשייה. בשנת 1993, לדוגמא, היו השקעות הזרים בישראל 150 מיליון דולר בלבד! בשנת 1994, אחרי שנחתמו הסכמי אוסלו בקהיר ובוושינגטון, קפצו השקעות הזרים לכ-900 מיליון דולר, ב-1995 ל-1.8 מיליארד דולר וכך הלאה, עד לשיעור כמעט קבוע של קרוב ל-4 מיליארד דולר בשנה. המעבר ממשק של מדינה צומחת כלכלית, הנמצאת בעיצומו של תהליך מדיני וביטחוני, שעתיד להביא אותה להסכמים עם כל מדינות ערב, כולל סוריה והפלסטינים, למדינה הנמצאת בעימות מזויין עם שכנותיה, ללא פרספקטיבה של הסדר, עלול לעלות לנו ביוקר רב.

המחיר המיידי, ואולי הכואב ביותר – אחרי שלוש שנות מיתון מבית מדרשם של נתניהו ופרנקל - החל המשק לצמוח במחצית השניה של 1999, וביתר שאת במהלך המחצית הראשונה של שנת 2000. ויתור על תהליך השלום, החלקי או הכולל, פירושו כניסה לעימותים צבאיים וביטחוניים עם הרשות הפלסטינית ואולי גם עם החיזבאללה בלבנון. גם אש מבוקרת, בלי התערבות סורית, פירושה אחד: חזרה לאחור, לשנים בהן ראו בנו האירופאים, היפנים והאחרים, אזור מועד לפורענות ומדינה שלא כדאי להשקיע בה.

נטישת המסלול המדיני תכה את המעורבים – הרשות הפלסטינית, ערביי ישראל ומדינת ישראל. מהמשך העימות, שפיכות הדמים והעדר פתרון מדיני לא יהנה אף אחד כלכלית. כולם יפסידו. לכן אין לצדדים הניצים מנוס אלא להתעשת, להפסיק את האלימות, לשוב למו"מ, כולל עם ערביי ישראל לתיקון העוולות וההפליות שגרמנו להם ב-52 שנים, ולחתור להסדרים מדיניים. השלום הוא העסק הכלכלי הטוב והמשתלם ביותר. מלחמה היא הפסד כלכלי. ראוי שכולנו נזכור זאת, יהודים ופלסטינים כאחד.