נבחרת אחדות לאומית

מאת ליאת אדלשטיין


השבוע הליגה יצאה לפגרה עקב משחקי הנבחרת ועלי לציין שמזמן לא שמחתי כל כך לפגרה בליגה. בימים אלו, ימים של אלימות ומלחמה, בהם לראשונה מזה זמן רב קראתי את עמודי החדשות לפני שקראתי את הספורט, כולם קוראים לאיחוד העם ואין דבר מאחד יותר ממשחק נבחרת.

רק במשחק נבחרת כל העם מתלכד בהסכמה שצריך להילחם בכל כוחנו ושההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. רק במשחק נבחרת נעלמת השנאה, נשכחים מאבקי הליגה ולוקחים פסק זמן מהקללות לאוהדי הקבוצה היריבה, שהרי בלאו הכי הם לא מבינים את השפה. רק במשחק נבחרת תמצאו את אוהדי הפועל ת"א שואגים משמחה על גול מדהים של אבוקסיס ואת אוהדי מכבי ת"א נהנים מכל מהלך כדורגל מבריק של בניון. כולם מסכימים מי הטוב ומי הרע, איזו תוצאה במשחק תציל אותנו ותשאיר לנו תקווה.

לאחרונה במשחקי הנבחרת הגאווה הלאומית מסתיימת עם סיום שירת ההמנון וכעבור תשעים דקות אנו נשארים בלי תקוה. אבל הפעם הנבחרת התעלתה על עצמה, והביאה לנו קצת נחת ושמחה.
הפעם, לשם שינוי, דיברתי על טילים וירי כדורים עם חיוך על הפנים, תוך התייחסות לחוליית ההתקפה שהגיעה למצבים ולשם שינוי גם כבשה. דיברתי בגאווה על הגנה שלא סתם נסוגה לאחור, מתבצרת בבונקר ומנסה לעצור את האויב בפעולות לא יעילות שרק מזמינות לחץ. ושיבחתי את החילופים שהכניסו כוחות רעננים בזמן ובמשבצת הנכונה. כוחותינו יצאו למשימה וחזרו בשלום לאחר שהשיגו את המטרה – ניצחון משכנע על בוסניה שנותן לנו תקווה.

בימים אלו של אלימות ומלחמה, שכל בוקר אני פותחת את הרדיו ביד רועדת ולא יציבה, מבלה את היום מול הטלוויזיה, מזפזפת מערוץ אחד לשני בניסיון להתעדכן בעוד דיווח מהשטח ובעוד פיסת מידע, זכיתי לערב אחד של הנאה ממלחמה שונה. מלחמה ברוכה בה כולנו תומכים ומאוחדים מאחורי הנבחרת שהוכיחה לנו שהיא כן מסוגלת לייצג אותנו בכבוד ולהדליק לנו אור קטן בקצה המנהרה.