מאת הלית לוי
ביום שני בשעות הערב כשבשטחי הקו הירוק התרחשו מהומות כמעט בכל כפר ועיר ערבית, תפס רג'א זעתרה, סטודנט צעיר בן 23 מחיפה דגל שחור גדול וירד לאזור הוואדי בעיר. אזור הוואדי מוכר בעיקר בשל חנויות הפלאפל שבו (מישל, הזקנים),ממש מרכז הגורמה המקומי, אזור שגם בימי האינתיפאדה הקשים ביותר לא הגיעה אליו האלימות. למעשה, האירוע האלים ביותר בו לקחו חלק ערביי העיר אירע לפני יותר משלושים שנה, ועד היום, בתאריכים מסוימים חוזרים קברניטי העיר ונזכרים בו. מה השתנה מאז?
יממה אחרי שהמהומות הגיעו עד חיפה, אזור הוואדי בעיר מתנהל כאילו דבר לא קרה. כאילו לא נזרקו אבנים, נופצו שמשות, נשרפו מכולות זבל וכאילו לא חסמו את הצומת עשרות שוטרים. כאילו, האירוע שהיה אמש, הראשון מזה עשרות שנים בעיר השקטה שלא לומר המשעממת הזו, לא ארע.
ייתכן כי אכן מדובר באירוע חולף, חלק מגל מהומות ששטף בימים האחרונים את הארץ כולה, אולם נדמה שגם אם לא מדובר באירוע כזה אלא במשהו מהותי, עמוק הרבה יותר, אף אחד, אבל אף אחד, לא ממש מתכוון להודות בזה.
אבנים, צמיגים ושוב אבנים
מי שהתחיל את ההפגנות היה לא אחר מאשר רג'א זעתרה, סטודנט בן 23 מחיפה, פעיל בולט בתא חדש בעיר. זעתרה בצעד ספונטני ,לדבריו, לקח דגל שחור וירד מביתו לרחוב הציונות באזור וואדי ניסנאס בעיר. אל רג'א הצטרפו בהדרגה עוד עשרות צעירים שבסופו של דבר חסמו את כל אזור הוואדי.
למקום הגיעו שוטרי משטרת חיפה, שאינם רגילים במהומות מסוג אלו. במקום התפתחה מהומה לא קטנה ששיאה, ממש כמו באום אל פאחם, נצרת, סחנין, ואחרים כללה את כל המרכיבים הקבועים: אבנים, צמיגים, מכולות שרופות, שמשות מנופצות ושוב אבנים.
למקום הגיע ראש העיר, עמרם מצנע, אלוף במילואים ומי שהיה אלוף בזמן פרוץ האינתפאדה. מצנע, ללא מדים, צעד לעבר ההמון הזועם ופתח במו"מ שהביא בסופו של דבר לרגיעה.
מי שמצאו עצמם אתמול קרועים היו חברי מועצת עיריית חיפה, הערביים. מצד אחד ראש העיר, ומן העבר השני, קהל הבוחרים. חבר המועצה, איש מרצ, מצא עצמו קרוע לשלושה חלקים, עו"ד רסאן אבו וורדה, נקלע בין החברה שירדו לרחובות לראש העיר שביקש להרגיע את המצב. אפילו ביקורת על השמאל ששתק הוא חטף.
אולם, אבו ורדה לא הופתע ממה שקרה. "מי ששואל מה לערביי חיפה ולעימות שואל שאלות אטומות. כולם מתוסכלים. במגזר הערבי יש הזנחה ועזובה וזה לא משנה אם בחיפה יש יותר או פחות. לצורך העניין כולנו ביחד". למרות דבריו מסכים אבו וורדה כי מדובר באירוע יוצא דופן, אפילו יותר מביפו.
"מאז שנולדתי, ואני יותר משלושים, אני לא זוכר אירוע כזה פה. האירוע היחיד שמדברים עליו פה, הוא מה שהיה בשנות החמישים בוואדי. מאז לא זוכרים פה בכלל דבר כזה. עד אתמול".
"אחרי הטבח שנעשה בפלסטינים, הכל מותר"
זעתרה ביום שלמחרת: "אני גאה. אני גאה שהמהומות האלו הגיעו גם לחיפה והיא הצטרפה למחאה. בפעם הראשונה מזה עשר שנים הסוחרים בוואדי הסכימו להצטרף לשביתה הכללית, שום חנות לא הייתה פתוחה פה. בימי האינתיפאדה החמורים לא היה דבר כזה, והגיע הזמן".
על 'הדו קיום' המפורסם של חיפה אומר זעתרה, "מה זה דו קיום. דו קיום זה עם אחד שחי על חשבונו של השני? זה שציבור אחד מתקיים מבלי להתייחס לקיומו של האחר? זה הדו קיום?" .
על השאלה מה לערביי חיפה, נוצרים ברובם, ולערבי הגליל, שאלה שלא מעט מאזרחיה היהודים של העיר שואלים את עצמם, אומר רג'א בלא מעט כעס, "זה לא עניין של נוצרים ומוסלמים, זו לא מחאה דתית, זו מחאה לאומית". יחד עם זה מודה זעתרה כי המראות יוצאי הדופן אתמול בחיפה, הבהילו אפילו את התומכים, "בשלב מסוים ניסינו להרגיע. חלק מהדברים שנעשו לא היו צריכים לעשות", אולם יחד עם זה הוא אומר, "אחרי הטבח שנעשה בפלסטינים הכל מותר, אי אפשר היה למנוע את ואנחנו ערביי חיפה בפירוש חלק מזה".
- מה המסקנה הפוליטית מהמהומות?
"קודם כל, שברק לא פחות גרוע מביבי. בבחירות הבאות ברק צריך לדעת שקולות הערבים לא מובטחים לו. הוא לא יקבל אף קול".
"פוליטיקה לא טובה לעסקים"
ברחובות הוואדי, פלאפל מישל, הזקנים, חנות המכולת סוידאן, לא מעונינים לדבר, "הפוליטיקה לא מעניינת אותנו, לא טובה לעסקים". אחד התושבים המתגורר ממש מעל המקום בו אירעו המהומות, עצבני במיוחד. "זו בושה מה שקרה כאן", הוא אומר ומוריד סולם עבודה מהטנדר. "עכשיו אני חוזר הביתה, אתמול לא ישנתי בבית. באתי, ראיתי משטרה, ברחתי".
- למה ברחת?
"מה אני צריך שיזרקו עלי אבנים. בכלל אני לא מבין מי עושה דבר כזה. זה בכלל לא מתאים לפה, לאזור הזה. פה אנחנו ויהודים ביחד, לא מבין, זה מביש, מאד מביש".
שחקן התאטרון מכרם חורי, מי שבעבר לא חסך בביטויים פוליטים, לא ממהר הפעם לשתף פעולה. "זה לא היה עניין גדול", הוא מרגיע. כשמזכירים את ההפתעה הגדולה שכולם מדברים עליה, הוא קצת מתרגז. "למה הפתעה? למה זה לא אותו עם?".
לדברי חורי, בחיפה, כמו בחיפה, גם ההפגנות נעשות בשקט. שוב, סוג של שעמום. העובדה כי למחרת היום כאילו דבר לא אירע, בהחלט משקפת לדעת חורי את המצב. "קחו את זה בפרופורציות הנכונות". הוא מבין את הפחד מ-'אינתיפאדה נוספת', אבל יחד עם זאת הוא קורא לציבור היהודי לנסות ולהבין את הצד השני, " יש גבול לכמה שאני יכול להבין".
למי יש זמן לזרוק אבנים
רק נהג המונית, זה הנוסע על כביש כרמיאל-חיפה- תל אביב, לא מתאפק ואומר לי אחרי שהוא מגלה את הביפר והמצלמה. "אני כועס. תכתבי את זה", הוא מתעקש.
-למה כועס?
"כי החזירו אותנו עשר שנים אחורה. אני לא מבין אותם. מה הם רוצים? מה הם משיגים מזה? מהאבנים?". הוא עצמו נוצרי, או לדבריו, "אני כבר לא יודע מי אני. פה אני ערבי שם אני פלסטיני. שם אני מוסלמי, ופה אני נוצרי, אין לי מושג מה אני כבר". ביומיים האחרונים הוא פחות עובד, וזה מה שמכעיס אותו, "אני לא יכול לזרוק אבנים, אני צריך לעבוד. למי יש זמן לזרוק אבנים שצריך לעבוד תגידי לי את הא?"