זוכרים את תומס מוסטר? נו, שחקן טניס, בלונדיני, אוסטרי, לא מי יודע מה גבוה, לא מי יודע מה חזק, לא מי יודע מה מוכשר, לא מי יודע מה כלום. אתם זוכרים את תומס מוסטר, שחקן הטניס האוסטרי היחיד בהיסטוריה שדורג ראשון בעולם? תומס מוסטר, נו, אלוף הרולאן גארוס, זה שטחן את אגאסי על החימר הצרפתי, כשאגאסי היה בשיאו. מוסטר, נו, זה שבוריס בקר אמר עליו שיש לו חמישה אחוזים כשרון בגוף, חמישה אחוזים מזל ותשעים אחוזים סמים. מוסטר, מוסטר הזה. הקיצר, את תומס מוסטר קלטתי באיזה ערוץ צרפתי מפרסם מי חמצן לשיער, באימא שלכם. אני לא יודע אם בוריס בקר דיבר אמת. אני רק חושב שאדם שמפרסם מי חמצן לשיער מוכרח להיות מפוצץ על כל הראש בסמים.
תומס מוסטר הוא לא היחיד שסמים (אולי) לקחו אותו הרבה יותר רחוק ממה שאלוהים התכוון מלכתחילה. מריטה קוך, זוכרים? עד היום היא מחזיקה בשיא העולמי לריצת 400 מטר נשים. היא קבעה אותו ב1979-. מישהו מאמין לשיא הזה? מישהו יכול לומר שהתוצאה של קוך היא באמת קצה גבול יכולת האדם? והתוצאות של פלו ג'ו. מי יכול להאמין שאישה יכולה לקזז תשע עשיריות מהשיא שלה בשבעה חודשים, בריצת מאה מטרים? ארבע עשיריות מהשיא העולמי?! האמריקאים העלימו עין מהשיאים שלה, כל עוד היא החזירה את הזהב לכספת בוירג'יניה. אולימפיאדת סיאול, זוכרים? בן ג'ונסון, זוכרים? הוא ניקנק את קארל לואיס במרוץ החזק שלו, מאה מטר. הוא היה קנדי, אז הוא התגלה חיובי בבדיקה. פלו ג'ו נתנה פור של עשרה מטרים לעולם וניצחה בעשרה הפרש, באותה אולימפיאדה. אבל האמריקאים שתקו. עשר שנים מאוחר יותר הלב שלה הכריע אותה. מעניין מה העיק עליו יותר, הסטרואידים או האשמה.
חשוב לנצח באולימפיאדה. חשוב לקבוע שיאי עולם. חשוב להיות מספר אחד בכל דבר שאתה עושה. הי בנאדם, זה האל"ף בי"ת של העולם הדארוויניסטי. כמה רחוק אתה מוכן ללכת בשביל לעמוד על הדוכן ולזייף את הדמעות כשההמנון ברקע, זה כבר דברים שבין אדם למקום. עד כמה אתה מוכן לסכן את החיים שלך, זה כבר דברים שבין אדם לקרדיולוג שלו.
בתקופת מסך הברזל אהבנו להאשים את הרוסים והמזרח גרמנים בכיפוף החוקים, בנטילת הנשיות מילדות בנות חמש עשרה, רק כדי שיזרקו עוד חצי מטר בדיסקוס. ריחמנו נורא על האמריקאיות והצרפתיות והאסתר-רוט-שחמורובות של העולם, שהן-הן האלופות האמיתיות. ואז ברית המועצות התפרקה ואחריה מזרח גרמניה וכו' וכו', ועכשיו אין את מי לשנוא. אין רופאים מזוקנים וממושקפים שמבצעים ניסויים גנטיים בבני אדם רק כדי לשפר את התוצאה ביידוי פטיש. אוסטין פאוארס יכול לחזור להקפאה. אז איך יכול להיות שכל השיאים שקבעו המסוממות והמסוממים מטעם אימפריית הרשע בבריכות ובמסלולים נשברו? הו פרידריך, פשוט מאוד: קם דור חדש של מסוממים. אין את מי לשנוא, אומנם, אבל יש את מי להאשים בניצחון.
אומרים שסידני הייתה האולימפיאדה הכי נוקשה מבחינת בדיקות הסמים. אה-הה. תשעה ספורטאים נמצאו חיוביים (ביניהם גם ראדוצ'אן הרומנייה שלקחה חצי קולדקס להעביר את הצינון), שבעה עשר שיאי עולם נשברו בבריכה. עבודה קשה, אימונים אינסופיים, מקבץ נדיר של כשרונות ענק בשחייה, מתקן נפלא, הכל טוב ויפה, באמת. אבל שאף אחד לא יקשקש לי בקומקום שאפשר לשבור שבעה עשר שיאי עולם בארבעה ימים בלי עזרתו של הדוקטור.
סמים היא מכת ספורט עולמית. ה-NFL, ה-NBA, סבב ה-ATP, דאם-איט, כולם נגועים. הספורט הוא עסק של מיליארדים רבים של דולרים. כשזה קובע באמת, כשהכסף על הקוו, כשרון, נחישות, מסורת, כוח מנטאלי ובלה בלה בלה פשוט לא מספיקים.
קצה גבול יכולת האדם הוא מושג לתיאורטיקנים של האבולוציה, לאנתרופולוגים ולצופי ספורט שנחשפו ליותר מדי גלעד ויינגרטן בחיים שלהם. קצה גבול יכולת האדם הוא פארסה. הוא ביטוי ריק מתוכן. לא נדע לעולם (ובשנים האחרונות אנו מבינים שגם לא ידענו מעולם) מיהו באמת "האדם המהיר בתבל". אין מושג כזה. אין אדם כזה. אנו מלבישים מעבדות ניסוי תרופתי מהלכות בבגדי הלאום שלנו ומתעוררים בשלוש לפנות בוקר לראות כמה יצא. שלא תבינו לא נכון, אין פה טובים ורעים, מסוממים ונקיים. במינון מסוים, אין ספורטאי מקצועני שלא נטל חומרים ממריצים. טבעיים, מלאכותיים, אסורים, מותרים, סודיים או מסוכנים. בתאכל'ס, אי אפשר להתחרות ברמות הכי גבוהות בלי עזרה מבחוץ. חלק משלים את עצמם, לאחרים המאמנים לא מספרים, אבל בסופו של דבר, אולימפיאדה עם כל הקיטש הסנטימנטלי שלה היא בסך הכל הונאה רפואית עצומת מימדים, במסווה של איזו אחווה כלל אנושית ומטרה משותפת אחת להגיע לקצה גבול יכולת האדם. גם בטור דה פראנס האמינו שהם התחרות הכי קשה בספורט עד שגילו ששמונים ושבעה אחוזים מהרוכבים לא רואים ממטר מרוב סטרואידים אנאבוליים. גם בליגה האיטלקית חיו באשליות שגוף האדם מסוגל לעמוד במאה משחקים בשנה מבלי להתפרק. בוקר טוב לידידינו באיטליה.
המגפה פה כבר עשרות שנים. אולימפיאדה היא לא אולימפיאדה באמת, כל הסבבים המקצוענים מלאים בממריצים (אפילו בליגת העל הקטנטנה שלנו... זוכרים מה אמר גיא עזורי? "אם אני אפתח את הפה, הארץ תרעש". גורם לבנאדם לחשוב, לא?) ובספונסרים שרוצים תמורה להשקעה. הקו כבר נחצה, עם מותה של פלו ג'ו. העניין המדהים הוא, שאף אחד לא שם על זה קצוץ. מוות או שיא אולימפי בהטלת כידון? אל תצחיק אותי. אתה שובר שיא אולימפי רק פעם אחת בחיים. תעמיס, תעמיס עוד אנאבוליים.
שניים לסיום
1. למה ברחה מארי ז'וז'ה פרק מהכפר האולימפי בכזה אמוק? בגראנד פרי בלוזאן, בקרב ראש בראש עם קאת'י פרימן על מאה אלף דולר תראו מי ינצח. המעבדות בלוזאן סגורות בימי שבת, ימי תחרויות האתלטיקה.
2. מי הטניסאי הכי בכיר שהשתתף במשחקים האולימפיים? סאפין? קפלניקוב? איפה אגאסי? איפה סאמפראס? למה מה קרה? עורו נא, אחים יקרים, עורו נא. אנחנו שפוטים של פרומואים בערוץ הספורט. בעולם האמיתי אין תהילת עולם ברגע.