של מי החוף הזה, של אבא שלך?

חופי הארץ נפגעים מדי יום ביומו משורה של מפגעים ובעיות. החוף אמור להיות שטח השייך לציבור, אולם נראה כי כל בעל עניין עושה בו כבשלו. הרשויות המקומיות נוטלות חלק בכמה מהמפגעים, כמו בניית מרינות ופרוייקטים למגורים, ובמקרים אחרים – מעלימות עין ואינן אוכפות את החוק.

למרות התרעות חוזרות ונשנות ומאבקים ארציים ומקומיים לרוב – מתברר כי הרשויות המקומיות ממשיכות לעשות ברצועות החוף שבשטחי שיפוטן כרצונן. ראשי הרשויות בנהריה, עכו, חיפה, נתניה, תל אביב ובת ים ממשיכים לקדם בניית מרינות חדשות בתחומיהן. לטענת הארגונים, הם בוחרים להתעלם מהעובדה כי אין צורך במקומות עגינה חדשים לאורך החופים. הרשויות מעדיפים להציג את המרינות כאטרקציות תיירותיות, תוך התעלמות מהנזקים הסביבתיים הצפויים בגינן. על המרינה המתוכננת בחיפה – ראה ידיעה נפרדת.

שני הדו"חות הקודמים סקרו בהרחבה את תופעת בניית "דירות הנופש", שאינן אלא דירות מגורים, הנבנות ממש על קו החוף. מגדלי חוף הכרמל, כפר הים בחדרה, אזור המרינה בהרצליה, פרויקט סי אנד סאן בתל אביב, אזור המרינה באשקלון ורבים אחרים – הם דוגמאות לבנייה בלתי מרוסנת כזו.

על אף התייצבות בתי המשפט לצד הארגונים הסביבתיים, התופעה שצברה תנופה בשנים האחרונות טרם גוועה. הארגונים מייחסים את עיקר האשמה לרשויות המקומיות, שלטענתם מעלימות עין מהפרויקטים הנבנים בתחומן, ואינן אוכפות עליהם את פסיקות בתי המשפט. בין הדוגמאות שנחנכו השנה: פרויקט "אדוית" באשדוד, שזכה לתמיכת העיריה ונעצר לבסוף בוועדת ערר של של המועצה הארצית לתכנון ולבניה בעקבות התנגדות החברה להגנת הטבע; פרויקט "פנינת הים" בעכו,– בתהליך בניה; בניה למגורים באשקלון תוך העלמת עין של העיריה; ופרויקט "כפר הים" בגבעת אולגה – הזוכה לתמיכת העיריה.

הפקעת חוף מידי הציבור נחשבת אף היא לתופעה ההולכת ומתפשטת. הסיבות מגוונות: החל מצרכי מערכת הביטחון, נמלים ותשתיות וכלה באירועים פרטיים. בחדרה ובשדות ים נבנים גני אירועים ללא היתרים, בשטח של פחות מ-100 מטר מקו המים, שבו על פי החוק אסורה הבניה. אבל דומה שהתופעה בלטה השנה במיוחד בחוף ניצנים הסמוך לאשקלון. מדובר ברצועה יפה במיוחד, שהפכה לאחרונה לגן אירועים לכל דבר. בשנה האחרונה נסגר החוף עשרות פעמים לצורך חתונות, מסיבות, אירועים של ועדי עובדים ופסטיבלים. לדעת החברה להגנת הטבע, מדובר בתעשיה המגלגלת מיליונים על חשבון הציבור – בעליו החוקיים של כל חוף. הרשויות המקומיות לא פעלו דיו למניעת התופעה.

החוק הקיים מאפשר לרשות מקומית לאפשר כניסה לחופים בתשלום בלבד. המגבלה היחידה היא השארתו של חוף מוכרז אחד לכניסה חופשית. בפועל, מתקיימת גביית תשלום בכשליש מהחופים המוכרזים. תופעה חדשה יחסית קשורה באפליה בין אוכלוסיות ובתשלום סלקטיבי: רשויות רבות מאפשרות כניסה חופשית לחוף שבתחומן לתושביהן, אך גובות תשלום מלא ממי שאינם תושבי הרשות. במקרים בודדים נוצר חוף פרטי עבור דיירי שכונה או פרויקט מגורים. דוגמא בולטת לכך הוא פרויקט כפר הים בחדרה – הכניסה לחוף היא חינם לתושבי השכונה, ובתשלום לשאר תושבי חדרה. עמדת הארגונים הירוקים גורסת כי חוף הים, כמו כל השטחים הפתוחים - הוא בחזקת קניין ציבורי, שאין לגבות עליו תשלום כלל.

בשנת 1997 נתקבלה הצעת חוק האוסרת נסיעה של כלי רכב בחוף. למרות מבצעי אכיפה של המשטרה ורשות הטבע והגנים – נראה כי התופעה הולכת ומתגברת. רשויות אחדות, בעיקר תל אביב וחיפה, ניסו למנוע זאת בשנה האחרונה באמצעות חסימת הכניסה לחופים בסלעים גדולים. גם שלטי אזהרה הוצבו בחופים רבים. רכבי השטח רומסים ודורסים בעלי חיים וצמחים, ושוברים ביצים של עופות וצבי ים. רעש המנוע מהווה מטרד למתרחצים, מרחיק בעלי חיים וגורם להפרעה חמורה בעונת הרביה. הצמיגים חורצים בקווי המצוק חריצים ("קוליסים"), הנשארים שנים ארוכות – ומתברר גם כי הם עלולים לשנות את הזרימה של יובלים ונחלים עד כדי שינוי כולל של פני השטח תוך נזק מתמשך.