שריקת פתיחה

יום ב', 08:15. 12 שעות לשריקת הפתיחה. השעון מצלצל. אני שולחת יד בחוסר חשק, מכבה אותו וקמה להרתיח מים לקפה. בוהה בכיור בניסיון לאתר את כוס המזל. קפה ראשון, אין זמן, צריך להגיע לעבודה. עולה על מונית, מבקשת מהנהג את "הספורט", הוא מציץ במראה בפליאה, מחייך ושואל: "איזו קבוצה?" -"האחת והיחידה", אני עונה, לוקחת את המוסף ובוהה בטבלה.

נכנסת למשרד, הבוס שלי מחייך בהתגרות "בוקר טוב... היום נראה לכם מאיפה משתין הדג". אני זורקת לו מבט מאיים, מדליקה את המחשב ומכריחה את עצמי להתרכז בעבודה. מעיפה מבט לשעון, הזמן לא זז. עוד 8 שעות לשריקה. אין לי אויר. נכנסת לאינטרנט להתעדכן. צלצול טלפון. אני מסיימת את השיחה במהרה וחוזרת לקרוא מי פצוע, מי בהרכב, ומה האווירה. שומעת צעדים, הבוס מתקרב, מעבירה מהר למסך העבודה - הוא לא קלט. נושמת לרווחה ומדליקה סיגריה. רונית המזכירה שואלת "את באה לצהריים?", אני מסרבת "אין לי תאבון". עושה כמה טלפונים דחופים, רק שיעבור הזמן, כל השאר יכול לחכות למחר. אורזת את התיק וחומקת הביתה.

פותחת את הדלת, זורקת את הדברים, נשכבת על הספה, מלטפת את החתול, מציצה בשעון - עוד 5 וחצי שעות. מנסה לנמנם קצת, מתהפכת מצד לצד, ולא מצליחה להירדם. לוקחת אופטלגין. מדליקה טלוויזיה ומזפזפת בין הערוצים, רק לשרוף עוד כמה דקות. הטלפון מצלצל, מתלבטת אם לענות, אולי זה מהעבודה, אין לי סבלנות לאף אחד. המזכירה האלקטרונית עונה. שוב סקר טלפוני.

17:12. יוצאת מהמקלחת ולובשת את המדים – תחתוני מזל, חזיה, מכנסיים, חולצת קבוצה, צעיף וכובע... "איפה הכרטיסים???".
17:33. שוב פוזלת לכיוון השעון שכאילו עושה דווקא, עוד חצי שעה אוספים אותי. עוד שעתיים וארבעים וחמש דקות לשריקת הפתיחה.
17:48. יורדת לקנות סיגריות. אלברט מהקיוסק מחייך אלי. "יהיה בסדר, ננצח אותם, אל תיראי כזאת לחוצה". מחייכת חזרה .
18:00. חבר שלי עוצר לידי, נכנסת למכונית, תולה את הצעיף, חיבוק, נשיקה, יאללה לדרך. שיהיה בהצלחה.
18:51. עומדים בפקק. באוטו ליד אוהדים של הקבוצה השניה, הם מוציאים צעיפים ומתחילים לשיר. אין לי כוח לענות להם. משירה מבט, מגבירה את הרדיו ומחפשת מכוניות עם דגלים של הקבוצה שלנו. מציצה בשעון. הזמן לשם שינוי זז, אבל הפקק ממש לא.
19:17. עוד פחות משעה למשחק. הדבקנו את שיירת המכוניות, אנחנו לא לבד, עוד כמה דקות מגיעים.
19:33. תור, לחץ בכניסה, דוחפים אותי. "איפה החזיזים?", שואלת השוטרת. "הפעם השארתי אותם בבית", אני עונה ונכנסת.
19:48. אנחנו בפנים, עוד 27 דקות. מצאנו את החבר'ה, נכנסים לאווירה, מתחילים לשיר. השחקנים עולים.
20:12. חבר שלי מסתובב לעברי, נשיקת מזל. אני לוקחת נשימה עמוקה. "שלוש נקודות, רק להוציא שלוש נקודות"... נשמעת שריקת הפתיחה.