פצצות, ולא בהר הבית

מאת גדי להב

בשעה 15:00, הדשא ברחבה מחוץ למועדון האומן 17 מפוצץ. הרבה צבעים מתערבבים בשמש של צהרי יום ירושלמי. דני מקוב מלווה בתופים אלקטרונים את הדי. ג'יי, שדופק עוד עליה. הקהל - בנים בלי חולצה, כוסיות בלבוש מינימלי, קוקסינלים ושאר ירקות - מגיב בהתאם, חוץ מאלה שכבר מעוכים לגמרי והצליחו למצוא פינה להימרח בצל.
שישים סנטימטרים משם, בתוך המועדון, האווירה אחרת לגמרי. החזיות ומשקפי השמש הם עדיין פריט הכרחי, אבל האפילה והעשן מזכירים לנו שהקיץ נגמר. חוזרים למועדונים הסגורים, ואין כמו האומן לעשות את הסיפתח.

האפטר הראשון ענה על הציפיות, בלשון המעטה. האומן, בעיצוב סולידי יחסית ומינימליסטי השנה, לא רק משרה אווירה, אלא מכתיב אותה, מעצב את המסיבה. אין פינה אחת ריקה מאנשים, אין מקום אחד בלי תנועה, מי שרוצה - שייצא החוצה לדשא בבקשה. צוות האומן הלך הפעם על לוק רובוטי עם טאץ' של סאדו, והרקדנים, כולל עירום מלא, הביאו את הדקאדנס לרמה חדשה. בחוץ מהומות בהר הבית, פה - ימי פומפיי העליזים.

הסט המוסיקלי היה גם הוא על סף השלמות. סהר זנגילביץ' פתח את הבוקר בסט סטנדרטי, חימם את הקהל והרים אותו לקראת הסוף. מיסטר סי הלונדוני קירר בהתחלה את הרחבה, והעלה את האדרנלין לאט לאט במיומנות. למרות שהוא רחוק מקלאב טראנס, הוא הלך על קו מלודי יחסית. מישל דה היי, לעומתו, ויתר על המלודיה כמעט לחלוטין ונתן טקנו מתכתי ואגרסיבי, שלא לומר אלים. אבל בשלב זה של הצהריים, זה כנראה מה שהקהל היה צריך. פעם אחר פעם הוא נתן בראש, והקהל השיב לו בצרחות וקפיצות. ובאומן, בניגוד למסיבות הפתוחות בקיץ, כשקופצים - כל המקום קופץ.

ומילה אחרונה: הקהל. בחודשים האחרונים היתה תחושה שהסצינה הפכה לסצינה של כו-לם. אולי בגלל המודעות הגוברת לקיומה, אולי בגלל השמות הגדולים של הדי ג'ייז שהגיעו. לאפטר, כמעט בלי פרסום, הגיעו אנשים שבאו הרבה יותר בשביל החוויה מאשר בשביל לראות ולהיראות. האנשים האלו באו לרקוד, נקודה. זו גם הסיבה שהמסיבה נמשכה יותר מ-12 שעות. הקהל הזה, יחד עם ההפקה והאווירה המושקעות, הופכים את האומן, למועדון הכי טוב בארץ, כרגע.