אקונה מטטה, נו בלאגן

מאת שלומי בוצ'צ'ו, מומבסה

מדי יום שלישי בערב נכנסת מומבסה לכוננות ספיגה. טיסת "סן דור", סיוט בפני עצמו, ועליה 200 ישראלים, שבאו לגלות את נפלאות קניה, עומדת לנחות - וכל תושבי העיר מתכוננים לבואם. מלצרים מבוהלים מתחננים "נו בלאגן", עובדי הקזינו, אמני גילוף עץ, מסז'יסטים וגם פרוצות בגיל העשרה - כולם יודעים בדיוק מתי הישראלים באים לשבוע התענוגות. הקנייתים יעשו הכל כדי להסביר לאורחים מהמזרח התיכון, שקצב הסוואנה הוא "פולה פולה", לאט לאט.

במבט ראשון מזכירה מומבסה את מרכזי הטיילים במזרח ובדרום אמריקה: מלון "קונטיננטל" מתהדר בחמישה כוכבים. בתכל'ס, הוא מציע חדרים סגפניים בעלי ניחוח עובש, שבא היישר מהמקלחות. החדרנים מביאים רק מגבת אחת, אם מבקשים. שתיים זה יותר מידי. גם על אוכל לא כדאי לבנות במיוחד: אורז הוא מרכיב מרכזי במזון, ולישראלים יש גם מסעדה כשרה. אם ויתרתם מראש על אוכל ושירות, מצבכם מצויין.

מחוץ למלון, כמו בכל מקום בעולם שהישראלים כבשו בצורה נאורה, תוכלו למצוא את הנאות החיים: במסעדת "מוסה" מגישים פלאפל לצלילי שלמה ארצי, ואצל "סוניה" יש גם בשרים. ברגע שגבר מתיישב במקום, מיד עטות עליו שלוש צעירות שחומות, צנומות, עם צמות עד הישבן. הן רק רוצות לדבר. וגם שתקנה להן קולה. ובירה. טוב, אם אתה ממש מתעקש הן ילכו איתך לחדרים להשכרה לפי שעה, במלון דוחפים ליד של השוער כמה דולרים, והכל מסתדר.

השייט לאי פונזי הוא אחת החוויות המומלצות. חוצים במעבורת את מומבסה, עולים לסירות קטנות שמובילות לספינה האפריקנית המסורתית, דאו. באי מגלים שגם לפה הגיע הכובש הישראלי במלא עוזו. התושבים המקומיים מתהדרים בשמות כמו חיים רביבו ויוסי אבוקסיס, מקדמים את פניכם בשירת "אל תקרא לי סנובית" ואפילו מדקלמים בגאווה: "איציק מרדכי אוהב ציצים של חיילות".

הילדים המקומיים נדחסים לבקתת טיט הקרויה משום מה "בית ספר" ומדקלמים עבור התיירים שירים בשלוש שפות: אחד באנגלית, לכבוד הכובש הבריטי; אחד בסוואהילית, לכבוד הרגש הלאומי; וגם את "לכובע שלי שלוש פינות", אתם יודעים כבר בשביל מי. די ברור שהילדים מבצעים את הטקס הזה מדי יום. החולצות הישראליות שהם לובשים הם התמורה שהם מקבלים בדרך כלל. שייט בקאנו, בין עצי המונגרובים האקזוטיים, חושף אתר בלתי חוקי לזיקוק וייצור אלכוהול. כאן אפשר לשבת ולאכול אננס היישר מהעץ.

ספארי הוא אולי הדבר הראשון שעולה כאסוציאציה לקניה, אבל דווקא הוא חוויה פחות מומלצת. אחרי שלוש שנות בצורת, נדיר לפגוש בו אריות ונמרים. כמה פילים קשישים מדדים להם לעבר האגם השוכן בלב הלודג' הציורי, בו ניתן לבלות את הלילה. הנסיעה לשם - שמונה שעות בכבישי עפר סדוקים ומלאי מהמורות - מומלצת בעיקר לגברים שממש רוצים להוציא את עצמם מוועד ההורים.

בערבים, אם לא נמאס לכם לשמוע שוב את "ג'מבו ג'מבו", שבוקע כאן מכל פינה, אפשר להגיע למועדון "טמבו" או ל"בורה בורה", שם תכירו כנראה את המלים לרוב השירים. במסעדה היוקרתית "טמרין" לא תקבלו "חביתה בלאגן" (מקושקשת, אם לא הבנתם), וזה דווקא יתרון למי שרוצה להתחמק מעט מהישראלים. לא הרבה מהם מגיעים לכאן. הם מעדיפים להישאר ליד הבריכה במלון, להקדיש שלוש שעות לקליעת כמה שיותר צמות על הראש, לנהל מו"מ קשוח עם הסוחרים על כל פסל ג'ירפה, ואחרי שהורידו את המחיר ב-80 אחוז, לוותר על הרכישה.

בחודש אוגוסט הגיעה למומבסה משלחת מטעם עמותת "חיים". 16 צעירים, שהחלימו מסרטן, הגיעו לקניה בליווי ד"ר יורם נוימן, מומחה להמטו-אונקולוגיה מבית החולים "שיבא", ואחות. הצעירים סיימו לא מזמן את הטיפולים הכימותראפיים, וקניה היא חלק מהשיקום. החבר'ה רקדו, טיילו, נהנו - ולצוות הרפאי, לשמחתם, לא היתה עבודה. אולי בגלל קניה הכל היה "אקונה מטטה" - אין בעיה.