אם הכל היה פועל לפי התוכניות, ביום שני שעבר היה ד"ר עובדיה עזרא בעיצומה של הרצאה על הציות לריבון במסגרת קורס מבוא לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטת תל-אביב. צו 8 שנחת בביתו בחודש שעבר שיבש את התוכניות. עזרא מצא עצמו בכלא ארבע בצריפין, משרבט על נייר משבצות רעיונות לספר הבא שלו. נושא הספר, באופן לא מפתיע, הוא זכויות אדם.
עבור עזרא היתה זו הפעם השלישית בכלא הצבאי. בשנת 1989 נקרא לשירות מילואים בשטחים, וסירב להתגייס. בו במקום הוא נשלח ל-14 ימי מחבוש. כשהשתחרר, צו הגיוס עדיין חיכה לו. עזרא, חובש קרבי במילואים, לא נענה לו והחל בריצוי עונש מאסר נוסף הפעם של 28 יום.
אבל סרבנות השירות של עזרא נטועה עמוק יותר בעבר. כבר ב-1982, בעיצומה של מלחמת לבנון, הוא הודיע כי מבחינה מצפונית אינו יכול להתגייס למילואים, אך לא נידון למאסר. מאז הספיק לבצע שירות מילואים פעיל בסאנור שבשטחים (ללא חיכוך עם האוכלוסיה) באמצע שנות ה-80'. אך בכל זאת אפשר לומר כי עזרא הוא הוותיק ביותר בין סרבני השירות של היום, עם "פז"ם" של 20 שנה. עבורו, קו ברור מחבר בין הסרבנות של אז והסרבנות של היום. "בלבנון היתה מלחמת שולל, שלא היה מוצדק מלכתחילה לצאת אליה. השטחים", הוא ממשיך, "הפכו למושא סירוב, כשברור שהכוונה היא להחזיק בהם לנצח, ואף פעם לא לתת לעם הפלסטיני עצמאות". לשאלה מה יקרה אם כולם יסרבו הוא משיב "אם כולם יסרבו לשרת בשטחים, ישראל תצא מהשטחים".
"מוכן לשרת בגבול - בקו התפר"
אם יש הבדל, הרי שהוא אישי. הצו האחרון הגיע לתיבת הדואר של עזרא, כשהוא כבר בן 43 ואב לתינוק בן שנה ותשעה חודשים. הוא הגיע ליחידה וניסה להסביר את עמדתו. "אמרתי: 'אני מוכן לשרת בקו התפר. זה גבול, וגם שם אתם צריכים אנשים. הם לא היו מוכנים", הוא מספר. "הם החליטו להתעקש אתי. המסקנה שלי היא שאם אחרי שלוש פעמים כלא, לא ניתנה לי אפשרות לשרת בהתאם לצו מצפוני, אז בצבא הזה אני כבר לא רוצה לשרת".
באוניברסיטה עזרא לא נתקל בבעיות מיוחדות. מבחינת האוניברסיטה, הוא מסביר בחיוך, המצב הנוכחי עדיף: במקום להיעדר לחודש, הוא נעדר לשבועיים בלבד. בעת שריצה את עונש המאסר, מילא את מקומו בהרצאות ראש החוג לפילוסופיה, ד"ר צבי טאובר. לדבריו, "אם הוא לא היה תומך, הוא לא היה מסכים להחליף".
לא ציוני, לא פטריוט
בשיח הציבורי נתפסים הסרבנים כעשויים מקשה אחת. אולם מתחת לפני השטח קיימת מתיחות בין חותמי מכתב הלוחמים ("אומץ לסרב") והסרבנים הנתמכים על ידי תנועת "יש גבול". חלק מהסרבנים חברים בשתי המסגרות, אך יש גם טענות הדדיות והבדלי השקפות בין הקבוצות. כמי שמגדיר עצמו כחלק מ"הגוורדיה הוותיקה מאוד" של יש גבול, עזרא מבדיל עצמו מהסרבנים החדשים. "אני מתאר לעצמי שהם ציונים, פטריוטים, לוחמים קרביים, שרוצים להמשיך לשרת ביחידות קרביות. אני בטח לא ציוני, כבר לא פטריוט, כבר לא מוכן, אחרי הפעם השלישית בכלא, בכלל לשרת בצבא". הידיעות על מעשי ביזה של חיילים לא הפתיעו אותו. "מעבר לזה שהם מפרים את כל כללי המלחמה הצודקת, הם גם מרשים לעצמם לגזול רכוש מהאוכלוסיה הפלסטינית. ביזת רכוש אינה יכולה להיות מוצדקת בשום טיעון ביטחוני, ועובדה שגם זה נעשה", הוא מוסיף. "הרבה טאבואים מוסריים יתרסקו פה", הוא חוזה.
עזרא מציין ש"פילוסופים בבתי כלא זו מסורת מאוד מאוד ארוכה", אך מדגיש שהוא לא נתלה בהוגים גדולים כדי להסביר את מעשהו ו"לא חושב על זה ברמה הזאת". עם זאת, הלוגיקה שלו בהחלט מעידה על תחום עיסוקו. "אף אחד לא שואל אדם דתי", הוא אומר, "מה הוא יעשה אם הוא יקבל פקודה לאכול חזיר, כי זה נראה להם ודאי שהוא יעדיף לשבת בכלא ולא לאכול חזיר. למה? כי למדנו לכבד את חופש המצפון ואת חופש הפולחן בהקשר הדתי. אבל פתאום כשבנאדם אומר: 'תשמעו, זה בניגוד לאמונה שלי לשלוט על עם אחר'. את זה הם מאוד מתקשים להבין, ומתחילים לשאול שאלות".
לדעת עזרא, יש לאפשר לאזרחים להכריע לפי צו מצפונם, בין שירות צבאי ושירות לאומי-אזרחי. דין אחד לאנשי ימין שיסרבו לפנות מתנחלים, לבני ישיבות ולסרבני מצפון מהשמאל. "ציות לחוק", הוא ממשיך, "צריך לעמוד בקנה אחד עם האמנות המוסריות שלך. כאשר אתה מקבל פקודה שנראית לך לא מוסרית, אתה צריך להכריע בין האדם שבך ובין האזרח שבך, אם אתה מוותר על האדם שבך, אתה לא תרכוש בחזרה את האנושיות שלך, אחר כך. לפני שאתה אזרח, אתה בן-אדם".