חוק ההתמדה

עוד יום שני בבוקר - תחילת העלייה ביער קדושים. אני נצמד לגלגל האחורי של איל. בתוכנית היום להתחיל בטיפוס ולהעלות דופק בחמש פעימות בכל דקה, עד סוף העלייה. אנחנו מתחילים להגביר את המהירות בכל דקה. הרכיבה, שהיתה הנוחה בדקות הראשונות, הופכת למעיקה והדופק עולה. הנשימות נהפכות למהירות וקצרות. הגלגל האחורי של איל עדיין לפני. העלייה ממשיכה ואיתה גם הגברת המהירות. הדופק עולה ואני מביט מיואש באותו גלגל אחורי שהולך ומתרחק. אני רואה את איל נעלם מעבר לסיבוב. אל סוף העלייה הגעתי בפיגור של כמה דקות. אני נזכר במצב הפוך לפני כמה חודשים - אני הייתי זה שנעלם אחרי הסיבוב. מה קרה? איך התהפכו היוצרות? כל האשם הוא במושג הקוסמי שנקרא כושר גופני. כאשר מתאמנים, הכושר, או בתרגום מדויק יותר היכולת הפיזיולוגית לעמוד בעומסים, משתפר. השיפור אינו ליניארי ולא תמיד ניתן לחיזוי מדויק. צריך לקחת בחשבון שהעלייה היא תמיד לצורך ירידה. ידוע כיום שספורטאי עילית אינם יכולים לשמור על שיא כושרם לאורך כל השנה. ספורטאי מהשורה הראשונה יוכל, באימון קפדני במיוחד, להגיע לשני "פיקים", במחזור של 12 חודשים. משמעות הדבר היא שהוא יכול להגיע לשיא כושרו, או למכסימום היכולת הפיזית, אולי פעמיים בשנה, ותמיד תהיה ירידה ביכולת אחרי אותו שיא. עם אימון נכון, ניתן להגיע לשיאים גבוהים יותר לאורך זמן ממושך. כך יוכל אותו ספורטאי להגיע למדרגה גבוהה יותר של יכולות בשנה שאחר כך ובזו שאחריה. ספורטאים שמתאמנים לאולימפיאדה עובדים לפי תוכנית אימונים של ארבע או אפילו של שמונה שנים.
לא חשוב באיזו רמה נמצא הרוכב - גם אם הוא מתחרה בקטגוריית הספורט, אבל עובד לפי תוכנית אימונים מסודרת, הוא יחווה את תופעת השיא וירגיש בנקודה מסוימת שהוא נמצא בקצה החוד של המחט. כל שריר בגוף מרגיש מחודד ומחושל, התחושה הכללית נפלאה ונראה כי אפשר לסחוט את היכולת עד הסוף, ואפילו עוד קצת. התחושה של להיות בקצה, בשיא החידוד, משכרת כמו סם מזוקק, ובאותה מידה חמקמקה להפליא. הרבה מאוד עבודה קשה מובילה למיצוי היכולת - הקפדה יתרה על תזונה, מנוחה ומשמעת אימונים הם רק חלק ממה שנדרש. אם נוסיף לכך משתנים שאינם תלויים ברוכב, כמו תקלות טכניות, מחלות ושאר צרות, נבין עד כמה קשה לכוון את השיא לנקודת זמן מסוימת.
קיים ויכוח ארוך בין המצדדים בשמירה על יכולת סבירה במשך כל העונה, מבלי להגיע למצב מחודד של שיא הכושר, ובין אלו שתומכים באימון לאירוע ספציפי (כשבשאר הזמן הרוכבים מפגינים יכולת בינונית בלבד). מי הוא הטוב יותר או החזק יותר? המתמיד או ה"מתחדד"? בתחרויות שבהן אוספים נקודות, כמו הגביע העולמי או סבב האיגוד (להבדיל אלפי הבדלות), מי שמנצח הוא בדרך כלל הרוכב המתמיד, שמראה יכולת טובה לאורך כל תקופת המירוצים. לפעמים המנצח לא יגיע אפילו פעם אחת למקום הראשון, אולם בגלל שהשכיל להשתלב לאורך העונה בדירוג גבוה, הוא יאסוף נקודות וינצח בסבב המירוצים. מדובר בעצם בשתי אסכולות שונות לגמרי, ובשתי גישות שונות לתוכנית אימונים. אפשר לומר גם שהטקטיקה בכל גישה שונה לחלוטין - אחד הולך על כל הקופה והשני אוסף בקפידה את נקודותיו ומעדיף לפעמים, כשהוא לא חייב, לא לתת את כל מה שיש. אופיו של הרוכב גם הוא חלק מהתוכנית הכללית - יש רוכבים שמטבעם הם "קופצים בראש" ואינם יכולים לא ללכת עד הסוף במירוץ, ויש את המחושבים שיכולים לתכנן קדימה. בשנים האחרונות בישראל יכולנו למדוד רק את הסוג הראשון של הרוכבים, אלו שיודעים לנצח במירוץ אחד מסוים - אליפות ישראל. אליפות ישראל היתה המדד העיקרי ליכולת. ניצחון באליפות ישראל קבע את אלוף הארץ כרוכב הטוב ביותר. אולם כיום, בעידן החדש של איגוד האופניים, יש לנו מדד חדש. מאחר שיש מירוצים רבים השנה, כשהשינוי העיקרי נראה בכביש, אפשר לספור נקודות של כל מירוץ לפי מדדים שנקבעו מראש ואפשר לקבוע מיהו הרוכב המתמיד ביותר בשנה, מי צבר את מרב הנקודות בסבב האיגוד, או שמא אעיז ואקרא לזה - גביע האיגוד. השנה, גם בהרים וגם בכביש, נוכל לחשב את תוצאות הרוכבים במירוצים השונים במהלך השנה ולמדוד גם את יכולת ההתמדה. מי הרוכב הטוב ביותר לאורך השנה?
אני בעד חולצה מיוחדת לאלופי הסבב, חולצה שתילבש במשך כל העונה הבאה ואותה ילבש מוביל הנקודות במהלך השנה. הגיע הזמן שההתמדה בקיום מירוצים מסודרים לאורך העונה תזכה גם את הרוכב שהשיג את התוצאות המצטברות הטובות ביותר בעונה בכבוד הראוי לו.