זהו, חזרנו. האזרח י' כותב אליכם מהשיכונים של גוש דן. שלום לקשתות, לאבנים, למדים ולחברים. 28 יום יחד, לרוב אחים - לפעמים שונאים. יום שישי אחד, לפני חודש, קטפו אותנו באמצע החיים. קמנו בבוקר פסח, וחזרנו הביתה בל"ג בעומר.
"והכי חשוב - תודה רבה לכם", אומר המג"ד בשיחת הסיכום. כולנו יושבים בסככה ענקית, מאזינים בדממה. "לא שומעים", צועקים לו מאחור. הוא מגביר את קולו ומרגיע: "הובטח לנו שאם לא תהיה מלחמה לא יקראו לנו שוב למילואים השנה". בבית אני קורא בעיתון שככה הבטיחו לכל 20 אלף אנשי צו ה-8. איך שזה נראה, המלחמה הלא מוגדרת הזו תפרוץ שוב. נפרדים בטפיחות וחיבוקים מתוך ידיעה שבקרוב ניפגש שוב, אולי במקום אקזוטי יותר דמשק, בגדד. נוכל לצלם ולהביא שוקולדים.
הגיע זמן הסיכומים. כולם, מחפ"ש עד רמטכ"ל - רושמים הערות בפנקסים קטנים, מפיקים לקחים, מתכוננים.
לוף? אולי 40 מגשי פיצה
נתחיל באוכל. הוא לא היה משהו. אם היינו צריכים לסמוך רק על המטבח הצבאי, הכרס המילואימניקית היתה בגדר אגדה. חזרנו מרופדים הודות לתרומות של כל אותם אזרחים: הנדבן שקנה עבורנו 40 מגשי פיצות ערב אחד; האמריקאיות, נוסח פרן מהסדרה "נני", שהביאו אוכל למחסום. כל פעם שאמרנו להן תודה, הן אמרו "תודה לכם", והביאו גם קלטות חסידיות. אז נכון, הצטלמנו מחזיקים את הקלטות - מקסימום נופיע על איזו כרזה; המתנחלים שסיפקו לנו אוכל מדי סוף שבוע, כולל ספר תהילים שהודפס במיוחד עבור חיילי "חומת מגן".
תארו לכם ארונית ענקית: מגירה אחת מלאה שקיות של גרעינים, אחרות מלאות בסוכריות, חטיפים, פופקורן, וופלים, ועוגיות. היתה לנו כזאת. בשירותים היה אוסף של סבונים, בקבוקי ג'ל לשיער ושמפו לא להיט גדול בעולם נטול מקלחת. ילדים שלחו לנו שקיות עם ממתקים וציורים. גם מהצבא יצאנו ברווח. קיבלנו שקיות של תחתונים, חולצות, גרביים ומגבות.
"אמא אלו מילואימניקים", "בני הקט, אלו גיבורי השעה"
הציבור שיחק אותה. מנת הבוז והרחמים, לה זוכים המילואימניקים ברוב ימות השנה, הפכה לה למשך חודש אחד לחיבוק חם ואוהב. מעולם לא אמרתי בגאווה כה גדולה "אני במילואים".
אף פעם לא אשכח את אחד מנהגי "דן" שראה אותי מזוקן ומלוכלך כשהגעתי לחופשה, ושאל בחמלה: "יש לך מספיק כסף לכרטיס?". לו רק הייתי מבקש, היה נותן לי לנסוע בחינם. הקשישה באוטובוס בירכה בלחש: "תהיו בריאים", הנפנופים מהמכוניות, המבטים הביישניים, הלחשושים: "אמא, אלו מילואימניקים?", "כן בני הקט, אלו גיבורי השעה" - חלום שלא יחזור שנית.
דיילות חינניות של חברות הסלולר חילקו לנו חיוך- וסוללה שלא נגמרת לעולם. רק תדברו. החשבון יגיע כשכבר תהיו בבית. והתקשורת, מי אמר שהיא עוינת? רק פירגונים. חיילים התראיינו מהשטח לכמה עיתונים במקביל, כתבו טורים אישיים. כל עיתונאי - כרמלה מנשה. לחיילי המילואים אין ציוד? קיבלתם כתבת צבע על שני עמודים. חובה להודות: הפרסומים הרבים עודדו את הציבור לצאת ולתרום. היתה תחושת אחדות נדירה.
המבצע שהחל כמלחמה הפך בשלב מסויים לבט"ש: שמירות, סיורים וקלפים. לקראת הסוף המפקדים הבכירים קצת נלחצו אבל לא מהערבים. יש יריות בחוץ? הגומיות בנעליים חשובות יותר.
"אולי הינו צריכים להגיד בהתחלה: אסור לגרום נזק לרכוש"
"וחובה להגיד לחיילים, אסור לגרום נזק לרכוש", אמר מפקד בכיר במהלך אחד מסיורי הביקורת. "קצת מאוחר מדי, לומר את זה בסוף", העיר אחד החיילים. "אם אתה חושב שהיינו צריכים לומר את זה בהתחלה, יתכן שטעינו ואני מצטער על כך", השיב המפקד, והלך. הוא לא רצה כל כך לשמוע. ההוראות נותרו לא ברורות.
המבצע הצליח, נלכדו מבוקשים, אומר הרמטכ"ל. בתור זה שעומד בראש המערכת, לא ציפיתי שיאמר משהו אחר. ואולם, גם מי שלא מסכים עם דעתו אינו יכול להכחיש לפחות כרגע יש הפוגה בפיגועים.
אנחנו סיימנו. מחליפים אותנו חיילי צו 8 הדור הבא. גם הם הוקפצו באמצע החיים, גם הם משתתפים במלחמה, האם יזכו לאותה אהבה לה אנו זכינו? לתרומות? או שמא הם יעלמו מהכותרות, יהפכו לסיפור של אתמול? זה תלוי בכם - אל תשכחו אותם.