המסרים של יעל

יעל מיבר נפצעה באורח אנוש בפיגוע ירי בשטחים ב-1 בינואר 1998. שבוע לאחר מכן נפטרה מפצעיה, והיא בת 25. לפני כחודש פורסם, בהוצאת "מחברות לספרות", ספרה של אמה, נעמי, הנושא את השם "חיי מבוססים על סיפור אמיתי". הספר משלב מסרים שהעבירה יעל מיבר לאחר מותה לאמה. אלו מתווספים לקטעי מכתבים של יעל מיבר, סיפור פציעתה האנושה והמאבק על חייה, וקורות אמה בשנים שלאחר מכן.

"באחד הבקרים", נכתב בפרק הראשון של הספר, "לבד בבית, אחרי שלקחתי את בועזי לבית הספר, נטלתי עט ונייר וישבתי בסטודיו שלי. עצמתי את עיני ולאחר זמן מה התחילה היד לזוז קדימה, כמו בעווית קטנה. 'טוב, אז יש לי עווית, אז מה?' – חשבתי, בוחנת את התוצאות, אבל המשכתי להחזיק בעט עוד כשעה, במצב של מעין שינה". "...למחרת לקחתי את העט", ממשיכה מיבר, "ושלחתי את עצמי לישון מעל לנייר. כמעט מיד התחיל העט לעגל עיגולים, ובו זמנית להזיז את היד שמאלה, כמו צורת כתיבה בעברית. לאחר כמה שורות כאלה של תלתלים מימין לשמאל, אזרתי אומץ ושאלתי: 'מי זה פה איתי? זו את, יעלי?' היד זזה לאט. אני ישנה ומניחה למישהו אחר את ידי. 'זה היה השם שלי – יעל מיבר', הגיעה התשובה. היד ממשיכה לזוז: דם דם דם, צחקתי אל פני המוות'. - 'את רוצה לכתוב אתי, יעלי?' - 'אם את רוצה'.

מיבר מסבירה, כי "הרצון להנציח נובע מהחסר הנוראי שפתאום צריך למלא אותו במשהו. פתאום, מה שהיה לך כל כך בטוח איננו. כיוון שליעלי היתה משאלה כמוסה, לכתוב, הפעולה האינסטינקטיבית הראשונה היתה לבקש מחברים שלה מכתבים. בדרך הזאת ניסיתי בהתחלה לאסוף את השאריות שלה. יצאתי למסע חיפושים אחרי יעלי. את קובץ המכתבים שלחתי לשלוש הוצאות ספרים שונות, שדחו אותו. אחר כך ניסיתי לכתוב במקומה. להיכנס לנעליים שלה. זה לא הצליח. אז הבנתי שאני צריכה לכתוב את הסיפור שלי, ולשבץ בתוכו את הדברים של יעלי. ההפתעה הגדולה היתה שבתוך תהליך הכתיבה הפכתי מדיום שלה. אז, שיבצתי בטקסט גם את ההפתעה הזאת. ככה יכולתי לקבץ גם דברים שהעברתי מהצד השני – וזה הספר".

מיבר בהחלט מאמינה, כי הדרך לתיקשור עם בני משפחה שמתו יכולה להיות נחלתם של רבים. "הידיעה שיש קיום אחרי המוות מאד מרגיעה עבור כל אחד שעבר טראומה של פרידה מאדם קרוב", היא אומרת. "זה לא יכול לבוא במקום החסר הפיזי, אבל עצם הידיעה היא נפלאה, והיא נותנת המון כוח. אני מאמינה שכל מי שמוכן לקבל את האמת הזאת יכול, באיזשהו שלב ובאיזושהי צורה – לתקשר, להיות כלי לבנאדם שעבר מהעולם. אחרי הכל, המוות הוא נתון שכל אחד מאתנו חייב להתמודד עמו באיזשהו שלב".