לפני שבוע התחלתי לקבל טלפונים מישראל, כולם מתחילים באותו משפט: "קראתי שמסוכן אצלכם, תוקפים בתי כנסת, דאגתי לך". "נו, ואני נראית לך כמו אחת שהולכת לבתי כנסת?", אני צוחקת, מבטלת אותם, אומרת שהתקשורת מנפחת הכל, מתעצבנת: "אתם מדברים? אצלנו לא קורה כלום". "אנטישמיות, בכל זאת", הם אומרים. המלה הזו מוציאה אותי מהכלים.
מזה שנתיים אני מלמדת בבית ספר ישראלי בפריס. מזה שנתיים אני שומעת את הקולגות שלי מדברות על "אנטישמיות" בחדר המורים, מחפשות אותה בכל פינה, מעבירות שמועות וסיפורי זוועה. משום מה, רוב הסיפורים מרוכזים סביב המטרו: דקרו ילד יהודי על הרציף, זרקו יהודים על הפסים המחושמלים, ועוד. שיתפתי את ידידי הערבי באחד הסיפורים האלה וניסינו לברר ביחד אם יש בו שביב אמת. המסקנה: כלום, חוץ מפרנויה שפורחת ונובטת בגטו הישראלי של עובדי השגרירות, ילדיהם וחבריהם.
גם התלמידים שלי נדבקים בפרנויה, ומפחדים לנסוע באותו מטרו אפל רדוף פוגרומים. אני מסבירה להם שאם רוצים אפשר למצוא אנטישמיות בכל מקום, ושאני מעולם לא נתקלתי בה בעצמי. "את בלונדינית", הם עונים. "מסתכלים עלייך אחרת, את לא נראית יהודיה". מעולם, בארבע שנות מגוריי בארצות העולם השונות, לא הסתרתי את היותי ישראלית, ומעולם לא עורר מידע זה על מוצאי אנטגוניזם בקרב ידידי ומכרי הצרפתים והאחרים. תמיד היו שאלות מתעניינות, עירניות, צמא גדול לאינפורמציה, לגירסה שלי לדברים, אבל לא גילויים לא נעימים.
פלאפל ומגן דוד ברחוב היהודים
שלשום הלכתי לבר השכונתי שלי. התחיל איתי בחור יפה, עם זיפים ומבט רציני בעיניים. מסתבר שהוא ערבי, אלג'יראי. דיברנו על לימודים, והוא שאל מאיפה אני. עניתי שאני אוסטרלית. ואז, אחרי ששיקרתי בפעם הראשונה בחיי באשר למוצאי, לא יכולתי להישאר. הלכתי הביתה בתחושה מוזרה. חבל, ייסרתי את עצמי. לו רק היה המפגש הזה קורה לפני שנה. חצי שנה. הכל היה אחרת. יכולתי להגיד את האמת, מקסימום להתווכח קצת ולהגיע למסקנה שכולנו בני אדם, סטודנטים, יכולים לתקשר. אני לא פרנואידית! צעקתי על עצמי, ועניתי: אבל עכשיו אסור.
מי שביקר בפריס ודאי מכיר את רחוב היהודים Rue des Rosiers - רחוב צר ומלא חנויות פלאפל, עם מגני דוד וכתובות "כשר" בכל פינה. כל יום ראשון הסביבה מתמלאת מכוניות החוסמות את הרחובות, מוסיקה מזרחית בפול ווליום, גאווה יהודית של סוף שבוע. בנים ובנות עומדים בקבוצות, מסתכלים, שרשראות מגן דוד על הצוואר.
עברתי שם היום כדי להגיע לבית קפה בצד השני, ופתאום מצאתי את עצמי הולכת מהר. היתה לי תחושה חדשה ורעה, תחושה של "משהו יכול לקרות". מעט נערים עמדו שם, עטופים בטליתות ודגלי ישראל, מניפים אגרופים באוויר. אחר כך היתה הפגנת תמיכה בישראל. לא הלכתי. מה לי ולזה, אני לא מאלה, אם לא מחפשים אנטישמיות לא מוצאים, פחדתי מהם.
אחר כך ישבתי בבית, מכינה מערכי שיעור. משהו לא היה בסדר, משהו הפריע לי לעבוד. התקשרתי לחברה וניסיתי להסביר "אני מרגישה ניתוק, זרות מעצמי. עצוב לי כל כך, מוזר לי כל כך, ואני לא בדיוק יודעת למה. את מבינה". "לא, אני לא מכירה את זה", אמרה.
השותף הצרפתי שלי עושה פרצוף עצוב, הוא מתעניין בנעשה במזרח התיכון. הוא מסתכל עלי ורוצה לדבר על זה, אבל שותק. גם אני לא רוצה.
לסלי ברוק מלמדת בבית הספר הישראלי בפריס ולומדת לתואר שני. היא חיה בפריס מזה שנתיים.