השואה היתה עד לאחרונה אחת הפרות הקדושות האחרונות שעדיין ליחכו עשב בחברה הישראלית. מי שהשתמש בה נחשב לגלותי, ע"ע בגין, או לבעל טעם רע. אולם נדמה שלאחרונה, בייחוד על רקע המאבק המתמשך בפלסטינים, נכנסת פרה זו אחר כבוד לבית המטבחיים. השוחטים נמנים על מחנה הימין, שחלקו משווה את מצב הישראלים לסכנה הקיומית של יהודי אירופה ערב השואה, ולמחנה השמאל, בו יש כאלו שמוצאים דמיון בין מעשי צה"ל בשטחים למעשי הצבא הנאצי. בהקשר זה ניתן לציין שני אירועים בולטים מהשבועיים החולפים. האחד, התבטאותו של הסופר הפורטוגזי זוכה פרס נובל, ז'זה סראמאגו, שהשווה בין מעשי ישראל ביהודה ושומרון למעשי הנאצים באושוויץ. השני הוא קריאתו של ח"כ עיסאם מח'ול (חד"ש) במליאת הכנסת "הייל שרון" תוך כדי הצדעה במועל יד.
אתמול, ערב יום השואה, נשמע מח'ול מצטער על דבריו. "רטרואקטיבית אני מצטער על מה שעשיתי. המטרה שלי לא היתה לפגוע ברגשות של קבוצה פגיעה, אלא לגונן ולהפיק לקחים מאלה ששילמו מחיר כבד. לקחים הקשורים להגנה על דמוקרטיה, ערכים אוניברסליים, יציאה נגד גזענות ופאשיזם", אומר מחו"ל. "נקודת המוצא שלי היא שאני מתנגד לניצול פוליטי של אירועים שהיו יוצאי דופן ברמה היסטורית", הוא מסביר, אך ממהר להאשים בכך גם את המציאות בארץ, "אני מוצא שהממסד הישראלי השתמש ומשתמש בצורה פוליטית רבת היקף בשואה ובנראטיב שלה.
מהצד השני, ח"כ מיכאל קליינר (חרות), דור שני לניצולי שואה, רואה את הדברים קצת אחרת. "השאלה היא נקודתית, האם השימוש נכון או לא. אני נגד קביעת כללים גורפים", הוא אומר. "הביטוי שתבע אבא אבן שגבולות 67' הם גבולות אושוויץ ממש נהדר" הוא מתמוגג, "אני משתמש בו בכל הרצאה. אין לי גם בעיה לומר שערפאת הוא ממשיכו של היטלר. אם השימוש הוא ענייני, במידה נכונה ובטעם טוב זה בהחלט רלוונטי".
סאראמגו נתן לגיטימציה
הסופר אהרן אפלפלד, ניצול שואה שרוב יצירתו הספרותית עוסקת בשואה, מתקשה להבין את קליינר ואת שחושבים כמותו. "הדבר הזה לא עוזר להבנה. בעיות של כאן הן מכאן ובעיות של שם הן משם. יש צורך במחיצה, ששומרת על ניקיון. נכון, הורגים כאן היום אנשים, אבל הנסיבות כל כך שונות שכל השוואה מבלבלת ומערבת מין שאינו במינו". הסופרת נאוה סמל, שספריה עוסקים בחוויית הדור השני לשואה, נחרצת הרבה יותר. "למילים יש כוח. אנשים משתמשים בהן ולא מבינים את עוצמתן והיותן נשק. השפה יכולה להיות כלי אדיר של הונאה, הרי כך הנאצים גרמו ליהודים לעלות לרכבות. כשח"כ עושה 'הייל שרון' במועל יד זו פרובוקציה זולה שמביאה לזילות השפה, ובאותה מידה אני לא מוכנה לשמוע ביטויים כמו 'אדולף ערפאת'".
כסופרת, מעידה על עצמה סמל, הכי קשה היה לה לשמוע את דבריו של סראמאגו. "שלשול המילים נמצא בעיקר אצל פוליטיקאים, ומה שהוא עשה, כסופר, היה קטסטרופה. הוא נתן לגיטימציה להשוואות הללו. מי שכותב צריך להיות זהיר עם המילה ולבדוק כל הזמן. והנה בא אדון המילים, מחבר על העיוורון, ודווקא פה נפתח הסכר". סמל מוטרדת לא פחות שההשלכות של הכנסת הביטויים ממלחמת העולם השניה לטיבו של הזיכרון הלאומי. "צריך להשאיר את השואה בשיח שקשור לשואה. עושים פה עוולה לניצולים, לקורבנות ולזיכרון העתידי".
אולם דומה כי במציאות ההולכת ומתדרדרת, קשה יהיה לשמר את מה שהיה ברור עד לפני זמן לא רב. לפני מספר שבועות צוטט פרופ' אבי עוז, מרצה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה, כאומר כי בכל אחד מאיתנו טמון אייכמן קטן. עוז הכחיש שאמר את הדברים. ח"כ מח'ול, שאתמול נשמע כנה בצער על מעשהו בשבוע שעבר, לא הצליח להתאפק מלומר באותה נשימה כי בפרפראזה על דבריו של פרופ' עוז, "יש בממשלת ישראל אנשים שבתוכם יש אייכמן גדול".