מדיטרנאו

כשיהיה שלום, מחמוד ובני משפחתו יוכלו לפתוח אכסניה עם צימרים. הישראלים ישתגעו על הנוף הים תיכוני הפסטורלי, על התקרות הגבוהות, על האוכל הערבי. כשיהיה שלום, אבל בינתיים יש מלחמה. במקום הירוק של השטרות, שולט החאקי של המדים.

המשימה היתה לתפוס בית לתצפית והתמקמות. משימה לא מלבבת, אבל אני שלם איתה. אין ברירה. הקפנו את בית המשפחה בן שתי הקומות, דפקנו על הדלת ונכנסנו פנימה. בני המשפחה המופתעים היו באמצע ארוחה או משהו כזה. התוכנית היתה לרכז אותם בקומה התחתונה, ולהשתכן בשניה. בסופו של דבר התמקמנו באגף ריק בבית.

בני המשפחה נערכו להשתכן בקומה התחתונה: מזרונים, אוכל ובגדים. "בלי לחץ, בלי פאניקה", הרגיע אותם אחד החיילים. אחד הילדים הקטנים ניגש להאכיל את הארנבות, ולאחר מכן נעלנו את הדלת. לא נעים, אבל אין הרבה ברירות. האגף בו השתכנו עדיין אינו מוכן לגמרי. הקירות לא נצבעו, אין שרותים, מקלחת או חשמל. מרצפות דמויי שיש בחדרים מרווחים, הסורגים על החלונות מעוטרים בצורות של פרחים ועלי גפן.

סוף סוף בית. ב"מדיטרנאו", סרטו של סלבטורס, מגיעים חיילים איטלקים לאי יווני, שוקעים בשלווה הפסטורלית ושוכחים ממלחמת העולם השניה, שהביאה אותם לשם. גם בבית הערבי - הרוח שורקת בגבעה כסלסול חליל, התרנגולות משכימות קום בלול – וכמעט אפשר לשכוח, עד שהסיור מזכיר לך. מהסיור אנו חוזרים ל"מכלאות", המונח הצה"לי שכוונתו הבסיס. הבסיס, המכלאה, הוא הבית של מחמוד. אנחנו תקועים בו, גם הם. האיש שהמציא את המונח הזה, ניחן באירוניה דקה, אפילו בלי לדעת.

אחר הצהריים אנו מתירים לבני הבית לצאת לחצר, ושוב, לרגע התמונה מטעה. מחמוד, שתי נשותיו וילדיו יוצאים החוצה. אחד הנערים לובש חולצה עם תמונתו של צ'ה גווארה. על חולצתו של אחיו מודפס דיוקן של גבר מזוקן, עם כתובת בערבית. אולי זה מרצ'נדייז של החמאס. מסביב מתרוצצים עוד 5-6 ילדים. הם מסתכלים בסקרנות עלינו, ועל הטנקים שחולפים בכביש. אנחנו נותנים להם יוגורט תות. היחסים בינינו תקינים, מרצון או מאונס. אנחנו נותנים להם אוכל, והם נותנים לנו חסה ופיתות. אבל כשאני נוגס בפיתה אני לא יכול להימנע מהמחשבה: אולי הן ירקו פנימה כשהכינו את הבצק?

אנו מוצפים באוכל שקיבלנו מהמתנחלים. המטעמים המככבים במטבח יש"ע הם דגים בצורות שונות, כולל חריימה מרוקאי, עוף, פשטידות, עוגות וקוגל (או שמא קיגל) – פשטידת איטריות מתוקה עם צימוקים וקינמון. אנחנו נותנים קצת מהאוכל לבני הבית, ואחד החיילים הדתיים כועס. המתנחלים לא היו מסכימים לכך, הוא אומר. אני לא בטוח שזה היה מפריע להם.

אין שירותים במבנה. אנו עושים צרכינו בחצר, או במטע ליד. הם יגלו את כל זה כשנעזוב, אבל לפחות זה חומר מתכלה. אנו משתדלים לא לפגוע בעצי הגפן עם כלי הרכב, ולנקות את הבית לפני שעוזבים. השלווה הזו מסוכנת והופכת אותנו לשאננים. המצב אינו מיטיב גם עם משפחתו של מחמוד. מדי פעם נשמעות מכיוון הבית צעקות – הם צריכים קצת מרחב זה מזה, ואולי גם מאיתנו.

לפני העזיבה אנו מחזירים את המפתחות למחמוד, ולוחצים ידיים, אין מה להגיד מעבר לזה. חיילים שערכו קודם לכן חיפוש בבית סיפרו כי זיהו את תמונתו של המהנדס יחיא עייאש, לצד תמונות של כמה מחניכיו, מודבקות על בד קטיפה ממוסגר. "מי אלה?", שאל את מחמוד מפקד הכוח. מחמוד גימגם והסמיק. "אלה הילדים שלי", אמר לבסוף. האם התכוון לכך שילדיו תלו את התמונה או שאלו בניו המטאפורים? עוד שאלה שתישאר פתוחה בתום המבצע הזה. מה שברור – כולם הבינו על מה מדובר, ולא היה צורך להסביר כלום. החיילים בחרו לצאת מהחדר, ולא להסיר את התמונות מהקיר. כנראה שהן עדיין תלויות שם.