הישרדות

מדובר בתוכנית מהז'אנר הפופולרי המוכר בשם טלוויזיית מציאות. אתה ועוד קבוצת אנשים במקום שכוח אל. עליכם להתמודד עם משימות, לבחון את כושר הסיבולת שלך. דרגת הקושי עולה. ההבדל היחיד הוא שאם נפסלת – אתה נשאר איתנו.

הפרק הראשון קצת מפחיד. כולם חוששים מ"הפעולה", זאת שאפילו אין לה שם: מבצע ביעור חמץ, מלחמת ליל הסדר או סערה באביב. אחד החבר'ה מברך את כולם בברכת הדרך, או משהו דומה. כולם, כולל הכופרים, אומרים אמן.

הלילות הראשונים קרים מאוד, אבל לפחות עוברים בשלום. הגשם השוטף יורד ללא הפסק ואיתו בא הבוץ. החיים בשטח. נדבק לכל מקום, לבגדים, לאוכל, לרכב, מגביה את הנעליים. בסוף אתה הופך אדיש אליו. גורף אותו בידיים חשופות מנעליך, אוהב להתפלש בו עד צווארך, מתענג על מגעו הקר, החלקלק. אנו נדרכים לקראת החדשות – מבטיחים לנו התחממות. הגשם השוטף הופך לטיפות קטנות, מטרידות כעינוי סיני. ושוב כל העולם נגדנו, גם אלוהים.

לקראת הצהריים התבהרות חלקית. השמש סוף סוף יצאה מעונש המאסר שגזרו עליה העננים. ההתרגשות אוחזת בכולם. בכיתה ו' המורה להבעה תמיד אמרה לא לפתוח חיבור בדברים טריוויאליים כגון "יומני היקר, הבוקר קמתי, צחצחתי שיניים". ובכן, רבותי, כאן הדברים הטריוויאלים הופכים לסנסציה. הבוקר באמת צחצחתי שיניים לאחר שלושה ימים, רחצתי רגליי במי מימיה והחלפתי את הגופיה שלבשתי מיום שישי. אני מרגיש טהור. כשאתקלח אכתוב על זה מקאמה.

החיים עוברים עלינו בדילוגים ממבנה נטוש אחד לאחר. לעיתים כשאין מבנה נטוש נכנסים לבית מאוכלס ונועלים את המשפחה באחד החדרים. להלן מספר מאפיינים לאופנת עיצוב הפנים בבתי הגדה, שנת 2002: ריהוט כבד, על הקיר קטעים מהקוראן, תמונות חתונה, שעונים מוזהבים גדולים. ההנחיות ברורות: לא לגעת, לא להרוס. אבל כשאתה מגיע עם נעליים מלאות בוץ וציוד צבאי, קשה שלא ללכלך. על קירות הבתים ברחוב מודבקות תמונות של שהידים. הרחובות ריקים מאדם, רק הסכנה נמצאת בהם.

לישון בבית של אדם זר – לאכול, לשתות, לצחוק, לחרבן - להתגורר. לא לכולם נעים, אחדים מעדיפים לישון תחת כיפת השמים מאשר לפלוש לבית של אדם ללא הזמנה. "פיספסנו עוד דור של ילדים", אומר אחד החיילים בעצב. אחרים טוענים: "זאת מלחמה ועדיף לא לסכן את החיים שלנו". באחד הבתים מצאו החבר'ה "מכתב התנצלות של שמאלנים". חייל שהיה לפני זמן מה בבית, ביקש סליחה מהדיירים, התנצלות על פני שני עמודים.

מעמדת השמירה אני רואה כלב שחור קשור. הוא נמצא די קרוב אלינו אך רחוק מכדי שנוכל לשחררו בלי להסתכן. כשיורד גשם הוא מנסה להיצמד לעץ אליו הוא קשור ולהסתתר מהרוח. מרכין את ראשו וממתין בהכנעה. לא נראה שמישהו מגיע להאכיל אותו. אני מנסה לתפוס את מבטו ולומר לו: אל תדאג, אנחנו איתך, צריך להרכין את הראש, צריך להחזיק מעמד.