ספורט ופוליטיקה

גם אם מאחורי קריאתו הנרגשת של אברהם לוי לעצור את משחקי הליגות הבכירות (ולהקפיא את הירידות) עומדת דאגה כנה לשלום יושבי אצטדיוני הכדורגל בארץ, קשה גם שלא להתרשם כי מניעים ספורטיביים דוחקים לא פחות הביאו להשמעתה. המצב אמנם לא קל כלל ועיקר, וסיוט האימים של אוהדי הספורט, כמו גם קברניטי המדינה, הוא פיגוע התאבדות באתר התכנסות המוני. פגיעתו המוראלית של פיגוע שכזה קלה לשיעור והשתלשלות המאורעות שבה ילווה עשויה להותיר את רקמת ה"שפיות" וה"נורמליות" שעדיין עוטפת את צורת החיים בישראל, קרועה לגזרים וקשה מאוד לשיקום בעתיד הנראה לעין.

צו ה-8 שקיבלו יוסי רוזן (הפועל פ"ת), מוטי מנחם ותומר אזולאי (כאילו לא מספיק לבית"ר ירושלים המקום האחרון בליגה), אפשר שישמש לרבים כמשענת (קנה רצוץ) להיאחז בה כהוכחה לכך שאי אפשר לקיים משחקי כדורגל (גם) בתנאים הללו (בליגות הנמוכות שיעור השחקנים המגויסים גדול בהרבה בשל מיעוט הספורטאים המצטיינים). נו מילא, אפשר לגזור "פגרת מלחמה", בדומה ל"פגרת טורניר החורף" של נבחרת הנוער, אבל רק עיוור לא יבין את המשמעויות, הסמליות והישירות, שנלוות לצעד מסוג זה.

בתקופה בה כל הארץ היא חזית ובכל רגע נפתחת חזית חדשה; בימים בהם המאבק על אורח החיים של הציבור הוא מאבק על זהותה של המדינה לא פחות ממהלכי הצבא; בימים בהם שכיות החמדה המעטות שעדיין פועלות משמשות חומת מגן ומזור יותר מאלף קווים חמים של שירותים פסיכולוגיים; בשעה בה הדעת לא מוצאת מנוחה ומהדורות החדשות נשמעות כמו תקליט שבור (עם חריקות), המושג "חיים משבת לשבת", מקבל משמעות מצמררת, ואם תרשו לי (וסליחה מראש על הקיטש) – מאוד מרגשת.

מבלי להישמע כדוברה של הממשלה הרשו לי נא לגרוס כי השבתת הכדורגל (גם אם למחזור אחד בלבד), תסב נזק גדול לאין שיעור מהסיכון הכרוך בהותרת המצב על כנו. נכון, עומדים שיקולים כבדי משקל לצדו של לוי – לבד ממשאלת הלב של כל קבוצות התחתית – אחד מהם הוא העומס הגדול בלאו הכי על המשטרה, שאינה יכולה לאבטח אירועים דוגמת משחקי כדורגל הומי קהל כשעל שולחנה מונחות אינספור התרעות לפיגועים. נמשיך בנזק הפסיכולוגי העצום שייגרם לציבור האוהדים במידה ופיגוע יתרחש. וכלה בטיעון הפשוט – אך כבד המשקל מכל: אין מקום לכל שיקול אחר כשחיי אדם מונחים על הכף.

אולם כמובן שאת המושג "חיי אדם" ניתן להרחיב מאוד ולגרוס כי חיי הסתגרות ובידוד, אימה ופחד, ממילא אינם חיים וכו'. לא ניכנס לדיון מסוג זה. נדבוק בכדורגל ונתאר לעצמנו מצב בו תתכנס ההתאחדות לכדורגל בישראל ותחליט להשבית את משחקי כל הליגות. (שימו לב למשחק המילים הבא – השבתת מגן) המהלך, באופן כמעט ודאי, יביא להתרחשותם של כמה מהלכי שרשרת שהשלכותיהם על עתיד הענף והספורט בישראל בכללו, הרות אסון.

ראשון לכל, אחרון הזרים שעדיין נותר בארץ, מחויב חוזית או מוסרית לקבוצתו, יראה בצעד זה רמז ברור לטיב הסכנה המצפה לו ולמשפחתו ואת הרהורי המנוסה בקול רם, יחליפו הטלפונים לסוכני הנסיעות. ספורט ישראלי ללא זרים – נסו אז להגיע להכרעות בעלות ערך ספורטיבי. שנית, השבתת הענף תביא, אולי אפילו תיאלץ, את ההתאחדויות של יתר ענפי הספורט להתחקות אחרי האחות הבכירה ולהשעות גם הן את משחקיהן. אם הסכנה קיימת בהידחקות ליציעי "טדי", היא גדולה לא פחות בתור לקופות של "מלחה". הלוגיקה פשוטה.

שלישית, כל פעילות הספורט הבינלאומית שישראל מעורבת בה – ואשר להזכירכם נאבקה מרות כדי לשכנע את העולם כי ניתן לקיים כאן תחרויות ספורט – תופסק לאלתר על ידי ההתאחדויות הזרות, מהטיעון הפשוט והבלתי מנוצח: מה שמתאים לכם, בוודאי נכון גם לנו. זהו הנזק לטווח המיידי. בטווח הארוך, כל קבוצת ספורט זרה או התאחדות בינלאומית שנפשה לא תשבע נחת מהתקפת מרגמות של החיזבאללה על חוות שבעא תתבע לקיים את משחק הנבחרות הלאומיות במגרש נייטרלי. התקדים כבר נוצר, כעת יש רק לפעול לפיו, יחשבו לעצמם ברוני ההתאחדות הצרפתית, המתייראים זה שנים ממפגש עם ברקוביץ ושות'.

אבל מעבר להנמקות הלוגיות, המציגות פגיעה בספורט שתוצאותיה המיידיות קשות ואת ארוכות הטווח מי ישורנו (?), צריך שישמע בקול רם וברור הטיעון הבא – האתוס הציוני בגלגולו כמדינת ישראל אינו מגולם רק בהחלטות הממשלה לגבי הרחבת ההתיישבות או קליטת עלייה. האתוס הישראלי – מהרצל, דרך בן-גוריון וכלה במתן וילנאי, גורס כי להיות ישראלי, פירושו של דבר (גם) לחיות חיים ככל העמים במדינה שהיא ככל המדינות. אמנם, הימים אינם ככל הימים, אבל הכדורגל הישראלי, כמו שאר ענפי הספורט, הם כיום אחד מעוגני היציבות והנורמליות המרכזיים בחיי היומיום במדינת ישראל. בעידן בו תרבות הפנאי נחרבה כמעט כולה בשל המציאות הביטחונית, אם תילקח מהעם היושב בציון גם חלקה זו, תיגזל עמה גם עוד מעט שמחת החיים שעדיין נותרה בעצמותינו הישראליות הרועדות מפחד וממבוכה. תנו לקרוא בשקט "יאללה בית"ר!", "הפועל מלחמה" או "מכבי אלופה", כי גם זו תמצית הישראליות. בעיקר בשעה זו.

1. קצת ריספקט עדיין לא הרג אף אחד – דפורטיבו לה קורוניה והשחצנות חסרת הכיסוי שלה (אירורטה לפני המשחק: אנחנו מפחדים מליברפול - היריבה האפשרית בחצי הגמר), קבלו בעיטה הגונה בישבן מהמועדון המפואר בעולם. גם בלי להיות אוהד של בחורי פרגי, היה יותר ממעצבן לשמוע את ההתרברבויות של אנשי לה קורוניה ערב המפגש עם קבוצה (טיפה'לה) יותר מפוארת מדפו. ולקינוח התיקול הפראי והמכוער של דייגו טריסטן בבקהאם. שהיונייטד יוציאו להם את הכרטיס האדום, עד שילמדו כבוד וספורטיביות מהי.

2. סבסטיאן ליזארזו, מגן באיירן מינכן, לאחר ששמע על החתמת זידאן בשורות ריאל מדריד: "אם ריאל מדריד לא זוכה השנה בליגת האלופות, זו תהיה פאדיחת הכדורגל הכי גדולה בהיסטוריה". ביום ד' הבא בסנטיאגו ברנבאו. הפאדיחה של המאה, בשידור חי לכל אירופה. וגם לישראל. או שאולי זיזו חושב אחרת?