איך לא לגייס מילואים

זה התחיל ביום שישי בצהרים בטלפון קטן: אתה מגויס למילואים. זה לא היה מפתיע, לא רעם ביום בהיר. כל אחד ידע בשבועות האחרונים שתהיה הקפצה. רק לא עכשיו, חשבנו, עוד חצי שנה. כשכל הפלוגה התכנסה הרגשנו כמו פגישת מחזור. לא ידענו שבימים הקרובים נחזה בצילום של סרט תיעודי, שעל פי השמועות ממומן בידי צבא ארה"ב, ואפשר לתת לו את השם: איך לא נערכים למלחמה.

כבר בתהליך החיול הבנו שאלו לא מילואים רגילים. בגיוס רגיל לא מקפידים לשאול אותך אם יש לך פנקס שבי. כשניסיתי לברר על כמה זמן מדובר התשובה היתה: זה צו שמונה חביבי, יודעים מתי מתחילים, לא יודעים מתי זה ייגמר.

קיבלנו ציוד. אם זו ההיערכות של צה"ל למלחמה, אז כדאי לדאוג. אנחנו קיבלנו צו 8, ההיגיון לא, אמר אחד מאיתנו. האפודים משנות השישים, הקסדות שקיבלנו נועדו, כך חשבנו עד היום, רק כמטרות באימונים. כדי להוריד אותן צריך ניתוח כירורגי. בעוד הגשם יורד גילינו שציוד החורף מסתכם במעילים אמריקאיים שהתכווצו וזכו לכינוי "קונדומים". כאב עוד יותר לראות את הציוד המשובח אותו קיבלנו באימון האחרון, שוכב בערימות. כבר הועלתה בינינו הסברה שאולי מדובר רק בעשיית שרירים של הממשלה. אבל לא. הפעולה אמיתית, וגם הציוד הזה שמונח לפנינו.

פתאום הבנו שאנחנו רעבים. לאט לאט מסתבר שמנות הקרב הן לא רק בשביל האווירה. זה האוכל - ותו לא. לוף על מצה זה לא תענוג. לוף בלי מצה, אחרי שאלו נגמרו, הוא עוד פחות תענוג. אפשר גם לגוון בחלבה וזיתים. הקרם דה לה קרם של ארוחת הקרב – התירס – נעלם. התירס לא כשר או שמדובר באפגרייד למנת הקרב? לרס"רים הפתרונים. בינתיים מקשיבים לחדשות. ברדיו אומרים שהחיילים מתלוננים על מחסור באוכל וציוד, וכי יינתן פתרון נקודתי. אנחנו מחכים לנקודה שלנו.

השמועה פשטה בלילה בין האוהלים. הגיעה משאית עם ציוד חדש. כל הקודם זוכה, אין מספיק לכולם. כולם רצים, תופסים קסדות, אפודים, מעילים ומדים. כשאני מגיע נפרס בפני המחזה: עשרות חיילים מנופפים בידיים מושטות למעלה וצועקים: "לי, לי, תן לי קסדה". האפסנאי מחלק קסדות לחיילים כמו אוכל לרעבים באפגניסטן. מלאי הקסדות נגמר. אני חוזר בידים ריקות. עכשיו מחכים למעיל. המשאית שהגיעה עמוסה מעילי דובון, ולנו יש מעילים אמריקאים. "דובון תמורת דובון", אומר האפסנאי. אבל לנו אין דובון להחלפה. מבטיחים לנו ש"זה בטיפול". כעבור חצי שעה מסביר האפסנאי: "ציגלר לא מוכן לאשר וגושן לא עונה". אחרי עוד חצי שעה גושן דווקא עונה: התשובה שלילית. מעיל אמריקאי הוא לא דובון. המשאית, עמוסה במעילים, נוסעת בחזרה.

אומרים לנו שאחד באפריל, אנחנו עדיין מקוים שזאת מתיחה, מחפשים מצלמות של יגאל שילון. אולי הוא יופיע מבין הביתנים מחייך, עם הסיגר בפה. אבל יגאל לא בא. גם המשאית עם המעילים לא.