מלחמת העולם השנייה גרמה לביטול המשחקים האולימפיים ב-1940 וב-1944, כך שאחרי 12 שנות הפסקה, שבו המשחקים האולימפיים להתקיים. לונדון, שהיתה שרוייה עדיין שרויה בתהליכי התאוששות מהבליץ הגרמני, זכתה לארח את המשחקים שלא נפתחו בטקסי ראווה מרשימים כבעבר. יפאן וגרמניה לא הוזמנו להשתתף וברה"מ ויתרה על ההשתפות כיוון שלא היתה מסונפת לוועד האולימפי הבינלאומי.
אתלטים רבים שוכנו במחנות ששימשו קודם לאיכלוס של כוחות ארה"ב במלחמה ובבתי ספר באזר במשחקים. בנייני שלטון שונים שימשו כאכסנייה לכלי התקשורת. המשחקים שודרו ברדיו ובטלוויזיה הבריטית.
למרות אי ההשתתפות הסובייטית, אתלטים ממדינות קומוניסטיות כן השתתפו במשחקים ובפעם הראשונה החלו אחדים מהם לערוק למדינות המערב.
פאני בלנקרס-קון ההולנדית הפתיעה כשזכתה בריצות למאה ומאתיים מטר, כמו גם ריצת 80 מטר משוכות. "עקרת הבית המעופפת", כפי שכונתה בתקשורת, זכתה במדליית זהב גם במרוץ השליחות 100X4. מבלנקרס-קון נמנעה הזכות להשתתף בתחרויות הקפיצה לגובה והקפיצה לרוחק, מכיוון שהחוק האולימפי אוסר השתתפות של אתלט ביותר משלושה מקצועות אישיים. בלנקרס-קון החזיקה בשיאים העולמיים בשני המקצועות בתקופה שקדמה לתחילת המשחקים. בוב מתיאס האמריקאי הפך לספורטאי הצעיר ביותר שזוכה במדליה, כשבגיל 17 בלבד, קטף את מדליית הזהב בקרב-עשר.
המתעמל הפיני, וייקו הנטנן, זכה בשלוש מדליות זהב, אחת מכסף ואחת מארד. בפעם הראשונה נערך שימוש במצלמת הפוטו-פיניש כדי להכריע את תחרות המאה מטר בריצה. הריסון דילארד זכה בזהב, למרות שסיים בזמן זהה לזה של ברני איוול.
ארה"ב השתלטה על הבריכה האולימפית כששחייניה זכו בכל ששת התחרויות. בתחרויות הקפיצה למים זכו הקופצים האמריקאים בכל ארבעת המקצועות.
לונדון 1948, אנגליה
14.9.2000 / 18:47