האולימפיאדה בשטוקהולם נחשבת, בהתאם לזמנה, כמוצלחת ביותר. המתקנים היו ברמה גבוהה, הארגון היה מושלם ושבדיה טבעה בעצם את המודל העתידי של איך משחקים אולימפיים צריכים להיראות. לראשונה זכו הספורטאים לגור בכפר אולימפי ובעיר נבנו איצטדיון בן 22 אלף מקומות ובריכת שחייה אולימפית. היתה זו אולי האולימפיאדה היחידה שעברה ללא תקריות פוליטיות ובפעם הראשונה ראה דה קובורטין את חזונו מתגשם: משחקים שמאחדים חברות ומדינות.
תחרויות ההתעמלות משכו עניין רב, כשיותר מ-1,275 מתחרים השתתפו ב-13 מקצועות שונים. הפיתוחים הטכנולוגיים איפשרו שימוש במערכת כריזה וקוצבי זמן אוטומטיים בפעם הראשונה. תחרויות האיגרוף, שהיו אסורות בשבדיה, הושמטו מהתוכנית האולימפית.
הרץ הפיני, הנס קולמיינן, זכה בארבע מדליות: שלוש מזהב ואחת מכסף במה שהיה תחילתו של עידן השליטה הפינית בריצות הארוכות. רלף קרייג האמריקאי זכה בריצות למאה ומאתיים מטר ושב להתחרות כשייט במשחקים האולימפיים של לונדון 48'. ג'ים ת'ורפ היה למעשה 'איש הברזל' של תקופת האולימפיאדות המוקדמת כשזכה בשתי מדליות הזהב בקרב חמש ובקרב עשר, ללא מאמץ מיוחד. ב-1913 התגלה כי ת'ורפ שיחק כשכיר בקבוצת ליגה נמוכה בבייסבול, מה שהפך אותו למקצוען. המדליות נלקחו ממנו ושיאיו נמחקו מספר השיאים האולימפיים. ת'ורפ נפטר ב-1953 וב-1983 החזיר הוועד האולימפי את המדליות למורשתו ושמו הוחזר לספרים.
רודולף לואיס הדרום-אפריקאי רץ 320 ק"מ ב-19 שעות ו-45 דקות, הריצה הארוכה ביותר בהיסטוריית המשחקים. יפאן השתתפה במשחקים בפעם הראשונה, כששלחה 14 ספורטאים.
שטוקהולם 1912, שבדיה
14.9.2000 / 18:41