תופרות חליפות

מאת תולי שרגאי

מה שהן לא מבינות היום זה איך, או יותר נכון למה, הן שתקו עד עכשיו. ב-14 באוגוסט נופף מוריס פרטוק, בעל מתפרת המדים "רמון" שבמצפה רמון, במכתבי פיטורים מול 60 העובדות שלו. זה לא היה משהו יוצא דופן, כבר שלוש פעמים התבצע הריטואל הזה: הוא מאיים לסגור את המפעל בגלל ירידה בהזמנות משרד הביטחון, העובדות נשלחות להפגין ולשרוף צמיגים, התקשורת באה לצלם ומוצאת בין המפגינות גם את האם החד הורית שלא תהיה לה עבודה אחרת, ח"כ תורן מתייצב מול מצלמות הטלוויזיה, השפם של עמיר פרץ מבצבץ איפה שהוא ברקע, מישהו מזכיר לראש הממשלה את הבטחות הבחירות שלו - ואיכשהו הבעיה נפתרת עד הפעם הבאה.

הפעם זה היה אחרת. פרטוק נופף במכתבי הפיטורים, הנשים החליטו, בעצת ההסתדרות, להתבצר במפעל. 30 יום הן נמצאות שם מבוקר עד ערב, ומשאירות מדי לילה נציגות שנשארת לישון על המזרונים בחדר אוכל. את סוף החופש הגדול הן העבירו שם, עם הבעלים והילדים. "הילדים היו איתנו כאן, ההסתדרות אירגנה להם בריכה ומשחקים, הם כל כך נהנו שלא רצו לחזור לבית ספר", מספרת אביגיל יפרח. "היה אוכל ושתיה, ישנו על מזרונים. זה היה קשה לא להיות בבית, אבל הפכנו להיות משפחה ל-24 שעות. בערבים היינו יושבים עם הבעלים ושרים, משחקים שש-בש, רואים טלוויזיה". הפועלות קיוו שאחרי ההפגנות יגיע "מישהו מהממשלה", אבל רק ח"כ ציפי ליבני וח"כ יובל שטייניץ, שניהם מהליכוד, הטריחו את עצמם עד מצפה רמון.

ההתבצרות התארכה, ובשלב כלשהו הוחלט לנסות ולקנות את המפעל מהבעלים. דני שטרית, יו"ר מועצת הפועלים במצפה רמון: "הוקמה אגודה שיתופית, שכל עובדת יכולה להיות חלק ממנו, אבל הן כמובן לא חייבות. מי שלא תרצה להצטרף תמשיך לקבל משכורת מהאגודה". ההסתדרות העמידה לרשות האגודה מאה אלף דולר ומנהל מטעמה, אבל הניהול המקצועי יהיה של העובדות. אז מה חדש, אומרת מרים פלוס, האחראית המקצועית: "כל הזמן עשיתי את העבודה של בעל הבית. לפחות לא תהיה לנו תחושה שמנצלים אותנו".

המתפרה במצפה רמון הוקמה לפני 14 שנים. אף אחד לא חשב שמדובר בסטארט אפ. היה ברור שזה ניסיון לפתור את בעיית האבטלה במצפה רמון. תופרים בה מדי צה"ל, בעיקר דגמ"חים. בימי הזוהר עמד מחזור ההזמנות על 4 מיליון שקל לשנה ובמפעל עבדו 80 נשים. מאז שנת 1997 ירד המחזור והמפעל עמד בצל הסגירה. לפני ההתבצרות נשארו 60 נשים: שמונה שעות ביום, שכר מינימום, תנאים סוציאליים מינימלים. מחצית מהעובדות הן מפרנסות יחידות. המתפרה היתה המפעל היחיד שנשאר במצפה רמון - וכולם ידעו מה זה אומר.

"כל הזמן בעל המפעל היה אומר - אם את רוצה את יכולה ללכת, יש עוד עשרים כמוך. היה עומד באמצע המפעל ומתפרץ עלינו. הוא הכיר את העובדות לא בשם אלא במספר הפעולה שהן עושות", אומרת חבצלת אינגבר, יו"ר הועד. "הפסקת האוכל לדוגמא היתה רק רבע שעה. יש מיחם אחד לשישים נשים, עד שכולן מסיימות לעמוד בתור לקפה, נשארות בדיוק חמש דקות ואז כבר צועקים לחזור לעבודה. מי שאיחרה קיבלה שלושה ימי השעיה, או הורדה של שעת עבודה. בערב חג היינו מתחננות אליו ללכת הביתה שעה יותר מוקדם - לא הסכים".

אביגיל: "כשהבן שלי היה בן שמונה חודשים המטפלת התקשרה אלי והמנהל לא העביר לי את השיחה. רק אחרי כמה שעות נודע שהבן קודח מחום. רציתי לתבוע אותו. בסוף, בעזרת ההסתדרות, הגענו להסדר שהוא צריך להעביר לנו טלפונים".

- למה לא עזבתן?

"זה המפעל היחיד במצפה. לא היה לנו לאן ללכת".

עכשיו מתנהל משא ומתן על מכירת הציוד והעברת ההזמנות מבעל המפעל לידי האגודה השיתופית. עד שזה יקרה הנשים ממשיכות להתבצר. שטרית מעריך כי התהליך יסתיים בתוך מספר ימים ואז תחל העבודה בעידן החדש.

חבצלת: מה שהחזיק אותנו כאן 14 שנה זה בטח לא הבוס אלא החברה של הנשים. אנחנו רוצות לשפץ את המקום, שיהיה חדר אוכל נורמלי, הפסקה רשמית של חצי שעה, לשים עציץ פה ושם.

לריסה ווינוגרדוב: "עבדתי גם ברוסיה בטקסטיל. שם זו היתה קואופרציה של 600 עובדות. לקחנו את המפעל לידים שלנו, שלושת החודשים הראשונים היו קשים אבל בסוף חילקנו בינינו את הרווחים. כשהתחילה ההתבצרות אמרתי - אני נכנסת לזה עם כל הידיים והרגליים שלי, כי אני יודעת מה זה קואופרציה ואני בעד. אני רוצה לעבוד, לא משנה לי איפה".

חבצלת: "יש לנו את הרצון להוכיח שאנחנו יכולות בלעדי מוריס. המאבק שלנו התחיל בשקט ופתאום הוא התפרץ. היינו כאלה כנועות, מגיעות בשקט למתפרה, חשבנו שזה מה שיש. הכל השתנה בבת אחת. עכשיו אנחנו יודעות שלא ניכנע לשום דבר - אנחנו מסוגלות להתמודד עם הכל. עכשיו אני חושבת למה שתקנו כל הזמן, איך לא עלה על דעתנו שנקום ונקים צעקה".

מרים: "פמיניזם? כן, אולי, אם את אומרת. לא חשבנו על זה".