וילנאי: הפרנץ' האוס לא עומד בהתחייבויות מסמך טנט

אם בבסיסו רמיקס הוא דרך טובה לקחת קטעים מוזיקליים ולשנות להם את הצורה באופן שגם יתבסס על המקור וגם יביא משהו חדש מעצמו (ע"ע, למשל, טוד טרי ו-“Missing” של אוורית'ינג באט דה גירל), הרי ש-“Everybody Hertz”, אלבום הרמיקסים של אייר, הוא לא בדיוק זה ולא בדיוק זה. וזאת למה? מכיוון שמרבית הרמיקסים שמופיעים כאן (רובם נעשו לשירים “Don`t Be Light” ו-“How Does It Make You Feel?” מתוך “10,000 Hz Legend”) הם בדיוק מה שרמיקס לא צריך להיות.

קחו כדוגמה את הרמיקס של Mr Oizo שפשוט משחזר את סאונד הטכנו-פצפוצים המוכר שלו תוך כדי שילוב של מנטרה ווקאלית שסימפל מתוך “Don`t Be Light”, כנ"ל את דה האקר שעושה את אותו דבר עם שטיק האייטיז ותומאס בנגלטר שמעבד את השיר הנ"ל מחדש בצורה העצלנית ביותר, או את הרמיקס של אדריאן שרווד שפשוט מעמיד את “How does It Makes You Feel?” על נוף של דאב מסורתי בתוספת קולות של ג'וניור דלגדו. מצד שני, יש דווקא את הרמיקס המצוין של הנפטונז שהופכים את “Don`t Be Light” על פניו לקטע היפ הופ שריקות מעולה, או את צמד הפרנץ' האוס המשומש מודג'ו, שעושים עבודה מגניבה בהפיכתו של “People in the City” לקטע בוסה נובה לאונג'י, וגם את ג'ק לאהנה שעושה מאותו השיר בית זונות של ממש.

אבל בסך הכולל, “Everybody Hertz” הוא סחורה שאף אחד לא באמת צריך – הקטעים המקוריים הם הרבה יותר יפים, והעיבודים החדשים, אפילו אלה שבאמת מצליחים לבשל משהו חדש, נופלים במבחן "מי צריך את זה?", שהוא הטסט האולטימטיבי לצרכי רמיקס. כך שניתן לראות באלבום הרמיקסים הזה סוג של הומאז' של כמה אמנים חמים ללהקה באמת טובה.