זעזע את עולמי

מאת: אורלי רבינוביץ, מגזין ביפ

טוב, הגיע הזמן לספר את האמת. בעילום שם, בטח בעילום שם, מה אני צריכה, שהשדולה הפמיניסטית תניח לי פצצה מתחת לאוטו? עדיף שלא, יש לי תוכניות לטווח הארוך עדיין.
OK, בנים, זוכרים כל מה שלימדו אתכם על התחשבות, הבנה, עדינות ורכות? תעשו לי טובה אישית, כשאנחנו נכנסים למיטה? תשכחו מכל זה כמה שיותר מהר.

התנאי הראשון לסקס טוב הוא תשוקה, של שני הצדדים המעורבים. אני יודעת שלחלקנו לא נעים להודות בזה, אבל בתאווה יש משהו מאוד, נו שוין, חייתי. נכון שאנחנו חיות די מתוחכמות, אבל עדיין, חיות. ביום שאני אראה כלבה מעל לכלב, אני אאמין בזה שגם אני יכולה להיות למעלה, בינתיים זה מעייף אותי יותר מדי, נתפסות לי הירכיים ואני מזיעה. לא תודה, דוגי מספיק הולם אותי. ליטופים ענוגים? נשיקות מרפרפת? יאללה יאללה. כשאני כבר ערומה עם מישהו, אני לא רוצה לעשות אהבה, אני לא רוצה לקיים יחסי מין, אני רוצה להזדיין.

אני יודעת שמאה ומשהו שנות פמיניזם השאירו את כולנו מבולבלים קצת. אולי לקחתי על עצמי משימה קשה, אבל הנה, נראה לי שאני הולכת לעשות סדר בבלגן: כשאנחנו לא עוסקים בסקס, אני רוצה להיות שוות זכויות לגמרי. כשאנחנו עוסקים בסקס? אני אישה ואני מזדיינת עם גברים, לא עם המניפסט הפמיניסטי.

כשאני מוצצת אני רוצה שהיד שלו תחזיק אותי במקום, לא סתם אני מטפחת את רעמת השער המרהיבה הזו; וכשאנחנו מזדיינים אני רוצה להרגיש שתוקעים אותי, לא שמרפרפים לי באזור של הכוס. דיבורים מלוכלכים רק מוסיפים עוד שמחה לעניין, לא להתבייש.

נראה לי שאחת הבעיות העיקריות היא הפולנייה שתקועה לכל אחת מאיתנו בראש, שמונעת מרובנו (חוץ מאלה שכבר ראו את האור, הללויה!) להודות שככה אנחנו אוהבות את זה, בכוח ובשמחת חיים, מה שווה לי להזדיין אם אני לא מרגישה שמי שנמצא איתי מת מת מת לתקוע אותי?

כן, אני יודעת, עכשיו יבואו כל בנות ורשה להגיד לי שהן דווקא אוהבות את זה בעדינות, הרשו לי להגיב בזלזול. באמת? אתן באמת רוצות את זה בעדינות? וכשאתן מאוננות אתן מפנטזות על מישהו שלוקק את פטמותיכן בחיבה? כי אני לא מכירה אף לא אחת (שמוכנה להיות כנה עם עצמה, כמובן) שבאמת אוהבת לעשות אהבה. בעצם, אולי יש כאלה, אם יש, הן מוכנות אולי לקחת לעצמן את הבנים שלא יודעים לתת קווץ מלא שמחת חיים בתחת ולהשאיר לי את אלה שיודעים שאני לא שבירה?