ספינת האהבה

מאת עדי יידוב

הרגע לו חיכו 600 בלייני העיר הגיע. עולים לסיפון. לא, זו לא ספינת האהבה. הבת של קפטן סטובינג היתה מתחרפנת מול הבחור עם כובע הקאובוי, הבחורה עם נוצות האינדיאנים והכוסיות בלבוש המינימלי שעמדו בתור. רבותי, ברוכים הבאים לשייט התענוגות של הסצינה. בתכנית: אוכל, מסיבות, קוקטיילים, מסיבות, בריכה, מסיבות וצ'יל אאוט מול חופי טורקיה.

הפרסום של חברת "נקסט הפקות", המארגנת, היה מרהיב: ארבעה ימים של שייט באגן הים התיכון על ספינת העינוגים "מג'יק 1", קוקטיילים חגיגיים, דיג'ייז מכל העולם, מים מינרלים ללא הפסקה, חדרים מפוארים, קזינו, משטחי שיזוף, מה לא? כמובן, הרבה קשר בין ההבטחות למציאות לא היה. לא ממש הצלחנו להבין למה הגיגית המרושתת שלפנינו נקראת בריכה. את לימסול ראינו רק בעיני רוחינו, כמו גם את מסיבת הרד-בול המדוברת, הקריוקי והקוקטיילים. למרות ההבטחה למוסיקה 24 שעות, בשעות הצהריים רקדנו בעיקר לקולות המנועים. לא בדיוק ברור איך ספרו את יום ראשון, האחרון בשייט, כחלק מהעניין אם בתשע בבוקר כבר היינו בנמל חיפה. אולי סיור במקדש הבאהאי היה חלק מהסיפור.

בכל מקרה, טירוף המערכות של "נקסט" לא ממש הפריע לאטרף להשתולל על הספינה. שיהיה ברור: מה שלא עשו אנשי ההפקה עשו הכימיקלים. כלבי הגישוש בתור לעליה לסיפון לא עשו רושם על אף אחד, ומספר בחורים קולניים וחנונים למראה, תויגו מייד כאנשי בולשת המנסים להיטמע באווירה בסרבול אופייני. גם למארגנים לא היו אשליות בעניין. ככה נשמע תדרוך הביטחון: "את הארוחות נמרח על שלוש שעות כדי שלא תהיו במאנצ'יז. אם מישהו חושב שהוא דולפין וקופץ למים, תעשו טובה ותקראו לאנשי הצוות, חבל עליו".

בכניסה לחדרים פיתחו חברי ה"קרוז" צורות תקשורת חדשות: דפיקות על הקירות הדקים המפרידים בין החדרים ופעיות צחוק. המסיבה בערב הראשון התחילה: לאט לאט, לקראת הערב, יצאו האנשים בדילוגים קלים מהחדרים. החיוכים התחילו לזרום יחד עם העשב באוויר. לקראת ארבע בבוקר החיוכים הפכו לחיבוקים לוהטים, דגדוגים הדדיים על הפנים ושאר הג'סטות האופייניות לסצינה. די ג'יי רנה ההולנדי הקפיץ את האווירה וצרחות ההתלהבות גרמו לכמה לווייתנים לטעות בניווט. טירוף החושים, השיכרון והמוסיקה פירקו את האנשים עד לשעת צהריים מאוחרת. חוץ מהים התיכון השליו שברקע, לא היה הבדל גדול בין ה"מג'יק 1" לרייב עצבני בערבה. הסיפון בצהריים הזכיר קן נמלים שעבר התקפה על ידי חבורה של זאטוטים: כמה גופים מפורקים מעוכים על הרצפה ומסביבם אנשים, אלה שהסוללה שלהם עדיין לא נגמרה, ממשיכים לפזז בהיסטריה.

טורקיה שימשה בעיקר כאזור התאוששות. אנשים, עדיין מחוייכים באופן מחשיד, רבצו להם על הכיסאות ואגרו כוחות. אחרי הכל, בלילה יש רייב נוסף. בערב השני הלהט התפשט הרבה יותר מהר, והסיפון הפך למתחם דאנס ללא הפסקה: קבוצות של אנשים מחובקים, תחפושות, תותחי קצף, שבט ההאוס מאחד כוחות. האנרגיות בין האנשים היו יכולות לספק את צריכת החשמל של תל אביב לכמה שעות. בחור אחד כל כך הזדהה עם התחושה שהחליט להציע לחברתו נישואין דרך מערכת הכריזה, וכולם פצחו בשירת "הוא גדול, הוא גדול" למשמע תשובתה החיובית.

בין לבין אנשים עוד ניסו לדחוף לעצמם משהו לפה, מסג'יסטים העניקו טיפול מכל הלב תמורת טיפ בלבד, אבל כל אלו לא הצליחו להוריד את רמת האדרנלין הבלתי אפשרית שעל הסיפון. צוות הבידור של הספינה לא ממש קלט מה נפל עליו. ניסיונות השעשוע, כאילו מדובר בפנסיונרים משועממים של "מקורות", לא תאמו את שמחת החיים הספונטנית של הקהל. "מאטריקס", שהוקרן ביום האחרון, היה כמו משל ל"מג'יק 1":free your mind , זרוק את התודעה לים.

העגינה חזרה בחיפה לוותה בהנג-אובר המתבקש של חזרה למציאות, אבל המחיר הוגן ביחס לתמורה. ולחשוב שהיתה ספינה-אחות של שבט הטראנס ששייטה בדיוק במקביל. שם אנשים באמת עפו מהסיפון.