גביע המדינה לגבת/יגור - סיפור אמיתי

סיפור כמו של קבוצת הכדורסל הפועל גבת/יגור לא יכול להתרחש בימינו. הקבוצה, שהוקמה בשנת 1969 אחרי שהפועל גבת והפועל יגור התאחדו, היתה הראשונה בארץ שהוציאה את הגביע מת"א. הסרט "הגביע נדד צפונה", ששודר בערוץ הספורט, מספר כיצד חבורה של חקלאים, לולנים ורפתנים ניצחו בגמר הגביע, והביאו אותו לעמק יזרעאל. הישג גדול אז וכמעט בלתי אפשרי בימינו. השחקנים ששיחקו אז בגבת יגור לא עשו את זה בשביל כסף או תהילה. הם שיחקו ביחד קודם כל כי היה להם כיף (פעם גם זה היה חלק מהספורט), ובגלל שהם הרגישו שהם מייצגים מגזר שלם.

בשנים הקצרות שהקבוצה פעלה היא הספיקה להיות שלוש פעמים סגנית אלופה, פעמיים היא סיימה במקום השלישי ועונה אחת במקום השישי. לא פלא, בהתחשב בשמות הגדולים ששיחקו בה, ונתנו לה את הכינוי "האולסטאר של עמק יזרעאל": איתמר מרזל, שעבד בקטיף הכותנה והיה לקפטן של נבחרת ישראל, בועז ינאי, חקלאי, ואחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה של הכדורסל בארץ, אור גורן, שהתחיל בקבוצה כחייל והיה מהשחקנים הבולטים בדורו, וגם גבי טייכנר, שחקן נבחרת ישראל, בארי שיפמן, עירא הררי, שמי זסלבסקי, ישי גינדין יעקב בן יהודה וטל יזרעאלי. מאמן הקבוצה היה רני כהנא, אז המאמן הצעיר בליגה, ויחד איתו גבת יגור הפכה לגורם משמעותי בכדורסל הישראלי.

בדרך לגביע (1976) היתה צריכה גבת/יגור לעבור משוכה לא קלה בדמותה של מכבי ת"א ברבע הגמר. גבת/יגור פגשה את האלופה הנצחית שנה קודם בגמר הגביע ונכנעה לה 89:74. בעמק דיברן על נקמה. באחד ממשחקיה הגדולים בכל הזמנים, וללא שחקן המפתח שלה בועז ינאי (שבחר לא לשחק בגלל סיבות אישיות), ניצחה הקבוצה מהעמק 66:69. אחת מהאוהדות השרופות של הקבוצה סיכמה בסרט את התחושות של האוהדים אחרי הניצחון: "כמו שהחבר'ה היום אומרים - אורגזמה, ככה אני הרגשתי".

אבל כדי לקחת את הגביע מתל אביב, גבת/יגור היתה צריכה לשחק בגמר גם מול הנציגה האדומה של תל אביב, ולנצח אותה במגרשה הביתי דאז - יד אליהו. 'מעריב' שיקף את הלך הרוח לקראת הגמר, כשכתב "שבארי ירים את הגביע". הכוונה היתה כמובן לבארי ליבוביץ', קפטן הפועל ת"א. ובאמת היה זה בארי שהניף את הגביע, אבל בארי אחר, בארי שיפמן, קפטן גבת/יגור אחרי שגבת/יגור שלטה במשחק הגמר וניצחה 76:90. את חגיגות הזכיה ניהלה הקבוצה בחדר האוכל של הקיבוץ. כוכבי הקבוצה זכו למחמאות מחברי הקיבוץ, והלכו לישון לקראת עוד יום של עבודה בפלאחה.

כמו בכל סיפור של נס ספורטיבי, הנפילה היתה חייבת להגיע. הקבוצה מהעמק לא הסתדרה עם המעבר לעידן בו לכדורסל נכנסו סכומי כסף גדולים, ושנה אחרי שקיבוץ גבת פרש מהשותפות שלו, ב-1979. עידן, שכנראה לא יחזור יותר בספורט הישראלי, נגמר.

במאי הסרט, יפתח שבח, שזה סרט הביכורים שלו, מעביר דרך גיבוריו, השחקנים של אותה קבוצה מופלאה, את הפער בין הערכים של אז לאלו של ימינו. הסיפור אותו שבח מעביר, נוגע בנו הרבה מעבר לכדורסל. הוא מזכיר לנו שיש אופציה אחרת לחיים כאן בארץ ולספורט בישראל.

באחת הסצינות המרגשות בסרט, מוציא איתמר מרזל את כל הגביעים שאסף במשך הקריירה המפוארת שלו, ופורש אותם לפני המצלמה. מרזל, שחקן גדול ואיש מקסים, מחייך בביישנות, ואומר שהגביעים מצאו מהר מאד את מקומם בבוידם. הסצינה הזו היא רק דוגמא לאופיו של הסרט: זה לא סיפור ספורטיבי על קבוצה שרשמה את אחת ההפתעות הגדולות בכדורסל, אלא סיפור על תקופה שהיתה ואיננה. תקופה של ערכים כמו שיתופיות, עזרה וכל מיני מילים שבישראל של 2002 נשמעות זרות ורחוקות.

חשיבות הסרט, יוזמה נדירה מדי במחוזותינו, היא בנקודת המבט האחרת על סיפור ספורטיבי, נקודת מבט שאם נשתמש בה יותר, אולי נצליח לבנות לעצמנו תרבות ספורט ראויה. כשלעצמו, זהו סרט עשוי ברגישות, שעם מספר סצינוות יפות במיוחד, ללא ספק שווה את השעה מול המסך. עם זאת, לטעמי, עם קצת יותר תעוזה, הומור וניסיון לשבור את התבנית הסטנדרטית בה הוא מתנהל, הסרט היה יכול להיות פנינה של ממש.