בכל פעם שנהרג מדען ממיזם הגרעין האיראני נראית ישראל באור מוזר. אלומת האור בתקשורת העולמית מחפשת קצה חוט לזיהוי המתנקשים, ודוברים אמריקנים ואירופאים מסתפקים בהודעה לקונית כי יד ממשלתם לא היתה במבצע, וסוף פסוק.
לא כן בישראל. מדינאיה ודובריה מצהירים כי אינם יודעים דבר על ההתנקשות בטהרן, אבל מוסיפים קריצה והוצאת לשון ואמירה שדמעה אינה זולגת מעינם לרגל מותו של האיראני שבשירות השטן. כאילו מישהו בעולם מתעניין במצב כיס הדמעות של הישראלי בעל העמדה הרשמית, שכושר האיפוק שלו שואף לאפס. זה ילדותי. מצביע על עיסוק חובבני ושובב בנושא גורלי. הישראלי הרשמי צריך לשתוק. בין שידה של ישראל במעשה הטוב, ובין שלאו. מי שבוטח בעצמו מניח לעובדות לדבר. לא צריך פייסבוק. מחבלים וטרוריסטים זקוקים לפרסום מהדהד. בלעדיו איש לא ישים לב למעשיהם. אך לא מדינה ריבונית.
הדעת נותנת כי האייתוללות מתחבטים. יש שם מי שסבורים כי ישראל אינה מעורבת בהריגת מדענים, אבל שנקרתה הזדמנות לפני ממשלת איראן להכות במוסדות יהודיים כדרך שעשו לפני כ-20 שנים בדרום אמריקה; ולעומתם מי שמשוכנעים כי ישראל עומדת מאחורי רוכבי האופנועים הפוגעים במדעני הגרעין - והם חלוקים בדעותיהם. חלקם סבור כי עיסוק בנקמה יעורר התעניינות נוספת (ומיותרת מבחינתם) במיזם הגרעין, ואחרים טוענים כי רק מכה קשה לישראל תשים קץ לפעילותה.
לממשלה יש יכולת להטיל מרות על שריה ומדינאיה ודובריה, שיסתפקו באמירה כי אינם יודעים דבר על פיגועים בבירת איראן ועל החדרת תולעים למחשבים הגרעיניים שלה וגם על פגיעה בנפש. ישראל בוגרת ובוטחת בעצמה יכולה להסתפק בפעילותה הגלויה, במאמציה לגייס את הדיפלומטיה הבינלאומית להטיל חרם על כלכלת האייתוללות ולהפעיל עליה לחץ מדיני. זה העיקר, וזה מספיק, וכל השאר - יוק, אין.
ממילא יימצאו רכילאים או מי שמבקשים להזיק, שיספרו בנפלאות מעשיו של המוסד הישראלי. מהם אי אפשר להתעלם. אך אין צורך להוסיף עליהם. מדינה חזקה אינה צריכה להכריז על כך. כאמירתו הנודעת של הנרי קיסינג'ר כי ארה"ב כה חזקה שדעתה נשמעת היטב גם כשהיא לוחשת.