חותם עשוי חרס מהתקופה הביזנטית (המאה ה-6 לספירה), השייך לקבוצת חותמות המכונים "חותמות לחם", שכן הם שימשו בדרך כלל להחתמת מיני מאפה נתגלה לראשונה במהלך חפירות שמנהלת רשות העתיקות בימים אלה בחורבת עוצה ממזרח לעכו לפני הנחת מסילת הברזל עכו-כרמיאל.
לדברי גלעד יפה וד"ר דני שיאון המנהלים את החפירה מטעם רשות העתיקות, "מספר חותמות נושאי מנורה היו ידועים מאוספים שונים. מנורת המקדש, כסמל יהודי מובהק, העידה כי החותמות השתייכו ליהודים, וזאת להבדיל מחותמות לחם נוצריים עם דגם הצלב, שהיו נפוצים מאוד בתקופה הביזנטית". לדברי ד"ר שיאון, "זו הפעם הראשונה שמתגלה חותם כזה בחפירה ארכיאולוגית מבוקרת, כך שניתן לקבוע את מוצאו ותאריך ייצורו. חשיבותו של החותם היא בהוכחת קיומה של קהילה יהודית ביישוב עוצה בתקופה הביזנטית-הנוצרית. הימצאות יישוב יהודי כה קרוב לעכו - אזור שבתקופה זו היה נוצרי מובהק, מהווה חידוש במחקר. החופרים מוסיפים, כי "בשל הקרבה הגיאוגרפית של חורבת עוצה לעכו, ניתן לשער שהיישוב סיפק דברי מאפה כשרים ליהודי עכו בתקופה הביזנטית".
על פני החותם חרותה מנורת שבעת קנים על בסיס צר, ובראש הקנים קו אופקי. בקצה הידית חרותות מספר אותיות יווניות, המקיפות עיגול ונקודה. ד"ר לאה די-סגני מהאוניברסיטה העברית העידה כי ייתכן ומופיע בו השם לאונטיוס. שם זה היה נפוץ בין יהודים בתקופה זו, ומוכר גם מחותם לחם יהודי אחר שמוצאו אינו ידוע. לדברי ד"ר שיאון ויפה, "יתכן שזה שמו של הנחתום מחורבת עוצה".
ד"ר דוד עמית מרשות העתיקות, החוקר את נושא חותמות הלחם, מוסיף, כי "דמות המנורה נחרתה על פני החותם על ידי הקדר בבית היוצר, לפני צריפתו בתנור, ואילו שם הבעלים נחרת על פני הידית לאחר הצריפה. מכאן ניתן לשער, שחותמות נושאי סמל המנורה יוצרו בייצור סידרתי בעבור אופים יהודיים, וכל אחד מהאופים הללו חרת את שמו על פני הידית, שאף היא שימשה כחותם. כך ניתן היה להחתים על פני בצק המאפה, לפני אפייתו, חתימה כפולה: את המנורה - סמל הזהות היהודית הכללי של המאפיות היהודיות, ואת שמו הפרטי של האופה בכל אחת מהמאפיות הללו, מה שהוסיף ערובה ואמינות לכשרותו של המאפה".
חורבת עוצה הוא יישוב כפרי קטן, אשר בעבר כבר נמצאו בו רמזים להיותו יישוב יהודי לאחר שהתגלו בו ארון קבורה מחרס, "נר שבת" ודגמי מנורה צבועים על קנקנים.