סיפורם של הבדואים בנגב הוא אחד הנושאים הבעייתיים ביותר על סדר יומה של החברה הישראלית. רובם הועברו לירדן במהלך מלחמת השחרור, חזרו לנגב, המשיכו לעסוק ברעיית צאן, בעיקר, והועברו, בחלקם, מאדמותיהם בגלל צורכי ביטחון.
מחציתם, בערך, עברו לגור בשבע ערים שניבנו עבורם בין 1969 ל-1990, ומחציתם האחר, אלה הטוענים כי יש להם בעלות על קרקעות, נותרו במה שקרוי "התפוצה הבדואית". התפוצה הזו, יותר מ-80 אלף איש, מתגוררת בכ-45 ריכוזים שבטיים שאינם מוכרים, ברובם, על ידי המדינה, כל בנייה בהם היא בלתי חוקית על פי הגדרה, וכך גם שירותי החינוך והבריאות בהם.
הבדואים, שנהגו לשרת בצה"ל, עושים זאת היום פחות ופחות. הם אינם מרוצים מן הערים שהוקמו למענם, ואשר העזובה וההזנחה שבהן - חלקן בגלל הנהגות מקומיות בעייתיות וחלקן בגלל קמצנות ממשלתית - זועקות לשמיים. הם סבורים כי ההצעות שהוצעו להם לקבל פיצויים או לקבל קרקעות חלופיות הן לעג לרש, והם דורשים כי המדינה תכיר בכל הריכוזים שלהם.
שום ממשלה לא הסכימה לכך בעבר, וכנראה שום ממשלה גם לא תוכל להשלים עם כך בעתיד. הפתרון הוא להיות נדיבים הרבה יותר, בעיקר בכסף, להכיר רק בחלק מן הריכוזים, שאליהם יגיעו גם בדואים ממקומות אחרים, ולהעניק פיצויים משמעותיים לבעלי הקרקעות.
במהלך השנים האחרונות נעשו כמה ניסיונות לפתור את הבעיה בכל היקפה ואף הוכרו חלק מן היישובים הבדואים, אבל פתרון כולל לא נמצא. הממשלה הקודמת (ביוזמת שר הבינוי והשיכון דאז מאיר שטרית) הקימה את ועדת גולדברג, בראשות מבקר המדינה לשעבר אליעזר גולדברג, כדי לבחון את הנושא ולהציע פתרונות. נעשתה עבודה רצינית מאוד והוגשו המלצות ענייניות. ועדת פראוור, שהמשיכה אותה, הציעה כיצד לממש את ההמלצות, והממשלה אישרה את הצעותיה לפני ארבעה חודשים. יש מקום לשיפור משמעותי בהמלצות אלו ואפשר לנהל על כך משא ומתן. השר בני בגין התמנה לקיים הידברות זו עם נציגי הבדואים.
מנהיגי הפזורה כבר דחו את הרעיונות שהועלו ואת ההידברות עם בגין. הם יעשו טעות גדולה אם יעמדו על סירובם. ההישארות בפזורה, בלי שירותים ציבוריים סבירים, כשכל הבנייה נושאת אופי זמני וכולה בלתי חוקית, מנציחה דורות של מי שמתקשים להגיע למוסדות השכלה ולתרום לקהילתם. נכון שהערים הבדואיות אינן סיפור הצלחה, אך בשנים האחרונות בולטים בהן אנשים צעירים ומשכילים המצליחים לקדמן ולאפשר חינוך סביר לדור הצעיר.
הסדר לנושא הקרקעות יוכל לאפשר לבדואים בפזורה לזכות בחיים אחרים ולפתוח אפשרויות חדשות בפני ילדיהם. אם נפתחה הזדמנות לכך, אל להם להחרים את היד המושטת. אם יגיעו למסקנה שהצעותיו של בגין הן מביישות ורחוקות מציפיותיהם - ימתינו להצעות טובות יותר (שאולי יגיעו ואולי לא), אבל אל להם להימנע מן ההידברות החשובה הזו שעשויה לפתור בעיה ממושכת מדי, המהווה כתם על החברה הישראלית, ואשר מונעת מרבבות בדואים בנגב לקחת חלק במה שישראל של המאה ה-21 מסוגלת להציע להם.