שיר קינה על התמיכה המזויפת ביושבי המאהלים

בימים אלו אני קורע קריעה על החברה הישראלית, הפוליטיקה הישראלית ובעיקר על האתוס המזויף והריקני של התמיכה ההדדית והערבות ההדדית. אני בוכה על מר גורלה של חברה שלא מבינה שעוצמתה נמדדת אך ורק לפי חוזק הקבוצות המוחלשות ביותר בה, יושב וכותב כתב קינה על העמדת הפנים כי בישראל קיימת חברה עם חמלה לאחר, לזר ולעני.

אני יושב ובלב שבור בלילה קר של חודש ינואר 2012, ושואל את ראש הממשלה, שר האוצר, שר השיכון וכל נערי האוצר: איך אתם יכולים לישון בלילה בשקט במיטות שלכם בזמן שבתל אביב מגרשים ילדים, נשים וגברים חסרי בית מאוהל? נפל דבר בישראל 2011, החברה הישראלית, הפוליטיקאים ועוד כאלו ואחרים מצאו את עצמם באמצע גל שסחף את המדינה להתעוררות. זה היה גל שיצא ממעמד הביניים והתאים לו. התקשורת חיבקה אותו, ומובילי הגל לא השכילו להבין את גודל השעה. במקום לדבר על הנושאים הבוערים ביותר, במקום להוביל את המדינה להפיכה שאין ממנה דרך חזרה - הם העדיפו להיות חלק מהאתוס, להראות פרצופים רכים ובמקום להתמקד בשיטה. הם התמקדו בפרסונלי, וזה נפל כפרי בשל לידי אותם מתחזים שמעזים לקרוא לעצמם "נציגי ציבור".

צחוק הגורל אכזר הוא, והניצנים של ההתפוררות החלו כבר בעובדה שראש נציגי הציבור, ראש ממשלת ישראל, לא הטריח עצמו ולו פעם אחת להיפגש עם אנשי המחאה האמיתיים, אנשי מאהלי החוסר ברירה, אלו שישנים באוהלים לא בשל שכר דירה גבוה מידי אלא משום שהם וחמשת ילדיהם ננטשו על ידי המדינה שהחליטה כי דיור ציבורי דינו מוות. אותם נציגים מינו חבורה של לצים על מנת לשחק בתיאטרון האבסורד הישראלי. הם לא מינו אנשים פעילי ציבור, למרבה הצער.

הם הביאו קברנים שהחלו בחפירת הקבר של החברה הישראלית המודרנית, הם נתנו להם שם: "וועדת (קברני) טרכטנברג", ציידו אותם באתי חפירה ולעבודה. את חלק הארי של הוועדה קברו "נציגי העם" קבורת חמור בכיכר העיר, ואת שאריות הפלטה יקברו בתהליך דתי-מורבידי-תרבותי-כלכלי, שתפקידו לחסל את העניים ואת כל הלא רצויים בישראל שנקרא חוק ההסדרים!

אולם, אויה בעיה. בקינתי יש עוד פרט אחד שקשה להעלים - פרט זה נקרא אנשים! ישנם אותם נשות, אנשי וילדי חוסר הברירה, והם עדיין, למרות יציאת מעמד הביניים מהאוהלים, שם הם ישנים. לא, אין להם בית ללכת אליו, אין קורת גג שאותם תסתיר ולהם אין כספת בקיר. הם, "אדוני" ראש הממשלה, מר - "אל תהפכו את ישראל מקום עוין לטייקונים" - שר האוצר, גם אדוני - "לי יש בית יוקרה בהר נוף ואני אטפל בכם" – שר השיכון וגם אתה אדוני – "קחו טלפונים בזול" - שר הרווחה ובעיקר לכם אותם עלומי שם, נערי האוצר שמוכרים את רווחתנו בעד נזיד עדשים, העיקר שתהיה לכם עבודה מכניסה יפה אחרי הפרישה מהמשרד. כולכם עוד שם.

כשאתם ישנים לכם עם משפחותיכם ואהוביכם בבית חם הם נאנקים בקור תחת יריעת פלסטיק במקרה הטוב, או יריעת בד במקרה הרע. הם עובדים, חלקם במשרה מלאה וחלקם אף ביותר מזה, הם כורעים תחת נטל החברה הישראלית כולה שמונחת על כתפיהם, ואתם בינתיים מסתובבים בקוקטיילים או בוועידת גלובס לעסקים ומתחככים בשועי עולם, והם מנסים להמשיך ולהחזיק את פניהם מול הילדים.

זהו שיר קינה על חברה שלא הייתה כאן מעולם אבל היה איזשהו אתוס על קיומה שהחזיק אותנו במשך כמה עשורים. זהו שיר קינה על דור רביעי לניני יוצאי מעברות, ממוצא מזרחי, שנשארו במעברות וכעת מגלים שהמדינה שיקרה להם ומכרה להם פיקציה וברגע האמת נטשה אותם. זהו שיר קינה על יוצאי אתיופיה באו לארץ הקודש לירושלים וננטשו על ידי החברה הקולטת. אולם שיר קינה זה מוקדש בעיקר לאותם ערלי לב, אנשים שאנחנו שמנו לנו למנהיגים והם בוזזים וחומסים אותנו.

אבל, כנאמר בתום כל שבעת ימי אבל וקינה, קמים מתקופת הימים הרעים ומתחילים את החיים מחדש. מי ייתן ושיר קינה זה יביא אנשים להבנה כי די, תמו להם ימי קינתנו והתרפסותנו לשלטון אכזר זה והגיעה השעה למרוד! הגיעה השעה לומר לא עוד! לא נשאיר נשים ילדים גברים וטף לחסדי החורף ללא קורת גג. כולנו יחד נגיע למאהל שכונת התקווה ונמחה נגד הפינוי ללא פתרון של קורת גג לכל משפחה ומשפחה. מי יודע, אולי מעז ייצא מתוק? מכאן אני קורא לכולם, אל תשאירו את פורום גוש הפריפריות לבד במלחמתו בבעיית הדיור הציבורי, אל תשאירו את ג'קי אדרי לבד במלחמתו במחירי המים. היום אני שר שיר קינה על החברה הישראלית ולא רק על המוחלשים שבה, כי היום זה אנחנו, מחר זה כולם.

הכותב הוא הוא מרצה וחוקר בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל

עוד בנושא:
מעצרים בהפגנה נגד פינוי מאהל התקווה בתל אביב
דרי מאהל התקווה: "נילחם עד טיפת הדם האחרונה"
המאהל ברוטשילד פונה: "האוהלים זזו, אנחנו נשארים"