למה אנו מסרבים לדעת על המזרח התיכון היהודי?

בתחילת שנות השבעים, כשהמדינה הייתה בת כ-23 שנה באנו, חבורה גדולה של סופרים, מחנכים, אנשי תיאטרון ואנשי רוח, לדבר על ליבו של שר החינוך דאז, מר אהרון ידלין. נפגשנו אתו בכנסת, בימים בהם המדינה הייתה בתקופת הפנתרים ושנות גולדה האחרונים. זומנו לפגישה בכנסת, בחדר הישיבות של וועדת החינוך. הפנינו את תשומת לבו של שר החינוך לעובדה שאנחנו מדור שלא למד דבר וחצי דבר במערכת החינוך על עברנו, ייצגנו את עדות המזרח השונות, עיראק, מרוקו, טוניס, תימן, אירן, וכן הלאה וכן הלאה. רשימת מדינות רבות, שסיפורן באפוס הישראלי לא מצא מקום ובנרטיב היהודי, בכל הקשור להיסטוריה של תולדות עם ישראל ומורשת ישראל היה רחוק מלהיות קיים.

?למה אין ספרים שמהם יוכלו תלמידים ללמוד"? שאלנו. ?תכתבו אותם בעצמכם, אז יהיו ספרים? ענה בחיוך שר החינוך. ברגע הראשון חשבתי שזו טרוניה, אבל ככל שעברו הרגעים קיבלתי זאת כתפקידי. אמירתו של שר החינוך נתנה דרבון רב לכתיבתי באותם זמנים ומכתיבת ?הילדים משכונת חיים? עד כתיבת ספרים רבים הדרך הייתה קצרה.

מאז אותה פגישה עברו כ-40 שנים, דורות של ילדים בגרו ממערכת החינוך, מאות ואפילו אלפי ספרים נכתבו. ובמערכת "דוגית שטה ומלחיה נרדמו כולם" (כולל אני). המצב לא השתנה בהרבה במערכת החינוך. לעומת אלפי היצירות הספרותיות, האקדמיות, הביוגראפיות, ספרי העדות והספרות התיעודית עדיין אין שינוי ממשי בכל הנוגע ללימודי ההיסטוריה של עם ישראל במערכת החינוך בכל הנוגע לעדות המזרח, מלבד נגיעות קלות ולא מעמיקות בטיפולן בנושא זה. רק העדה העיראקית בישראל הוציאה לאור עשרות, אולי מאות ספרים בשנה. ספרים המספרים את סיפורה של הקהילה. ובכל זאת בספרי הלימוד המביאים את ?המסע אל העבר מימי הביניים עד העת החדשה? יהדות המזרח, על כל קהילותיה, תופסת חלק מצומצם מאוד מתוך הספר המלמד בעיקר את יהדות אירופה. מעורר שאלה ואפילו זעם קל, העולה מתוך הקרביים.

בילדותי שיחקתי בהצגת ?מוטל בן פייסי החזן?. ידעתי את העיירה היהודית. ראיתי עצמי "ילד שטעטל" לכל דבר ועניין. הבנתי שהציונות הייתה רק באירופה, לא הייתה מחתרת ציונית בעיראק, לא פעלו למען ציון במרוקו ובכלל כל הסיפורים שאני שומע בבית מההורים היו, לילד שהייתי, שקרים מגובבים. לאחר שנים רבות, בבגרותי בעלת העבר המצולק, טפחה המציאות על פני והבנתי את בורותי בכל הנוגע לברי ולעברם של הורי ואבות אבותיי. גיליתי מציאות עשירת היסטוריה ותרבות, שלא למדתי עליה בבית הספר.

היום, בפריזמה של 50 שנים מימי ילדותי, הלא מלומדת, אני מופיע בפני תלמידים רבים מכל בתי הספר בארץ, לאורכה ולרוחבה. בהופעותיי, האינטראקטיביות, הופעתי בפני עשרות אלפי ילדים ורבים מהם עדיין לא יודעים את מה שאני עצמי לא ידעתי ?כשלא היו ספרים?. גם לא על ימי העלייה הגדולה מיום קום המדינה. משום מה, לא מלמדים. כשאני שואל ילדים: ? מה זה מעברה?? אני מקבל תשובות כמו ? זה בחלל... מעבורת...?. לא מלמדים את הנושא עד כתה ז? ומכתה ז? יש עדין מעטים היודעים, כי עושים "כאילו" מלמדים וחורטים "וי" על המוחות הצעירים.

מדינת ישראל מציינת, בימים אלה, 60 שנים לעליה הגדולה. ימים הרואיים של ימי המעברות, שלא היו מנת חלקם של עדות המזרח בלבד. תקופה מדהימה של חלוציות, שנמשכה עד שנות השישים. (מאוחר יותר חוזרת בשנות התשעים בקראוונים). האם אין צורך ללמד? למה? האם לא רוצים ללמד? למה?

האם רוצים להסתיר את עובדת היותנו חלק מהמזרח התיכון? למה?

בימים אלה רבים הפוליטיקאים מבני עדות המזרח במערכת הפוליטית, רבים במערכת הכלכלה, האקדמיה, האמנויות, החברה, והרפואה. בכל זאת ולמרות הכל, אין להם עבר הנלמד במערכת החינוך. עבר סביהם הבאים מארצות המזרח, גם לא עבר אבותיהם בעליה לארץ. הגדילו לעשות יוצרי סדרת הטלוויזיה ?עמוד האש?, תוכנית הדגל של הערוץ הראשון המתארת את האפוס היהודי-ציוני שהופק לפני כ-30 שנה. במקום להתנצל על בורותם, כי גם הם לא למדו בבית ספרם על עברי היהודי המפואר, הם טוענים ללא בושה: ?ליוצאי עדות המזרח לא היה קשר לציונות?, זאת למרות שקהילות שלמות מעוטרות באות העל"ה, שהוא עיטור ללוחמים להקמת המדינה. אין ולא היה מקום באפוס הגדול של ?עמוד האש?, עוד חיזוק לוואקום הקיים במערכת הידע הבסיסי.

השכחת העבר לדורי עברה כטראומה שעליה שמתי פלסטר. אין תרופה אחרת, ילדיי למדו בבית את מה שהיה לי ללמד אותם (והרבה, ספריית ביתי מלאה בחומרים) אבל חבריהם לא למדו ונכדי היום לומדים מהוריהם אבל גם חבריהם לא לומדים.

האם אנחנו עושים הכול כדי לצאת מהמזרח התיכון? אם לא בגופנו אז בנפשנו? אולי, אם כן, נצא בכלל מההיסטוריה של המדינה ונהפוך את המעברות למעבורות בחלל ונעלה אל הריק הסובב את כדור הארץ, אם זה החלל הריק טוב לכדור הארץ, זה טוב כנראה גם למערכת החינוך.