לפני כעשור, כשהסתובבתי בקניון קטן בברזיל מלווה בבחור מקומי, הוא ביקש ממני להצביע על ישראל במפה עולמית שהתנוססה באחד מחלונות הראווה. אחרי שהתגבר על ההלם הראשוני מגודל המדינה הזערורית, הוא התעניין איך יש מקום לכל כך הרבה ישראלים. "בינתיים זה מספיק לנו, אנחנו כולה 6 מיליון", עניתי בזמנו, והוא השיב בתמיהה: "זה לא הגיוני, הרי יש בערך 5 מיליון מטיילים ישראלים רק פה, בברזיל". חבר שלו היה נוהג להכריז "בחורות ערומים זה חולירע", ועובד מלון בעיר אחרת התפאר ביכולות הכנת השקשוקה שלו.
אבל עיזבו רגע את ברזיל, המדינה החמישית בשטחה ובאוכלוסייתה בעולם - אם תגיעו למרכז העיר קוסקו בפרו, שכנתה ממערב, תתקשו להאמין שאתם בדרום אמריקה. רוכלים פרואנים יטרידו אתכם בעברית ליד הכיכר המרכזית, מסעדות כמו "חלום כחול", "הבית של פיסטוק" או "נרגילה" מחזיקות תפריט שכולו אוכל ישראלי, החל מפלאפל וחומוס ועד במבה, וכמובן גם לוח שש?בש ודיסקים בעברית.
אבל עיזבו רגע את ברזיל, המדינה החמישית בשטחה ובאוכלוסייתה בעולם - אם תגיעו למרכז העיר קוסקו בפרו, שכנתה ממערב, תתקשו להאמין שאתם בדרום אמריקה. רוכלים פרואנים יטרידו אתכם בעברית ליד הכיכר המרכזית, מסעדות כמו "חלום כחול", "הבית של פיסטוק" או "נרגילה" מחזיקות תפריט שכולו אוכל ישראלי, החל מפלאפל וחומוס ועד במבה, וכמובן גם לוח שש?בש ודיסקים בעברית.
תרמילאים שביזבזו את כל כספם ומנסים לחסוך להמשך הטיול עובדים שם כמלצרים. במועדוני הריקודים משמיעים שירים של שרית חדד, והבנות המקומיות נדבקות ומפנטזות בגלוי על תייר ישראלי עם מוצ'ילה גדולה וסוס לבן, שיתאהב בהן ממבט ראשון, ויבנה להן בית בהרצליה פיתוח. וכמובן, בעקבות התנאים הנוחים הפכה קוסקו לנקודת מעבר הכרחית שרבים מהמטיילים הישראלים נתקעים בה תקופה ממושכת, שבמהלכה הם מתערבבים עם המקומיים ומתחילים להשפיע.
"מה שהכי מאפיין ישראלים הוא ה'התלהקות', הם אוהבים להיות ביחד והם עושים הכי הרבה רעש כשהם ביחד", מנתח סופר המסעות והעיתונאי הוותיק, צור שיזף. "ישראל היא מקום מאוד מאוד לחוץ מכל בחינה שהיא, גם בחיים האזרחיים וגם בחיים הצבאיים, לכן הגל הגדול של המטיילים הוא גל של אחרי צבא, קבוצת גיל שיש בה איזשהו רצון לפורקן. אתה מגיע לחו"ל, זו חברה זרה שלא מדברת את השפה שלך, יש לך כל מיני איומים שאתה פוחד מהם, ובגלל זה רבים מעדיפים להיצמד למוכר. אם אתה סקרן תרצה לגלות עולמות חדשים, אבל זה המיעוט - הרוב הגדול מרגיש מאוד נוח שמכוונים אותו, שמעבירים לו מידע, שאומרים לו לאיזה מקום ללכת. לישראלים יש תמיד את המידע שצריך, הישראלים הם מעבירי המידע הטובים ביותר בעולם".
וכך חבר מביא חבר שממליץ לחבר, שכותב על זה באינטרנט או בהרצאה לחיילים משוחררים, ובסוף כולם מגיעים לאותו מקום. "במובן הזה הישראלים חצי אינטליגנטים. הם יעדיפו את המוכר על פני הטוב יותר", חושב שיזף. "הרבה פעמים הם מתעלמים מהמקומות המוצלחים יותר רק מכיוון שכולם הולכים לאיזשהו מקום שמקובל על החבר'ה. מכיוון שמדובר בקבוצה צעירה באופן יחסי, תחילת שנות ה?20, לא תמיד הסטנדרטים שלהם 'אמיתיים'. הם יכולים להתלהב מאוד ממסעדה, ממלון או ממשרד נסיעות - ואם הם היו מבוגרים יותר הם היו מבינים שהם בעצם לא כאלה מוצלחים - ואז הסופרלטיבים בהתאם, וגם ההתלהקות בהתאם. נגיעה בעצב הישראלי הקלאסי שבו דבר אחד משותף לכולם, ולכן כולנו שם".
בפעם הראשונה הייתי בקוסקו לפני יותר מ?20 שנה, וכבר אז היו שם כמה עשרות ישראלים והיא היתה מרכז התלהקות ישראלי כשהיום יש כמה מאות, אם לא יותר, בכל רגע נתון", ממשיך שיזף. "בתי מלון מסוימים שכולם היו מעבירים אחד לשני, המסעדות, ההתארגנות לנסוע למאצ'ו פיצ'ו ותמיד זה חבורות?חבורות ולהקות. זה מקום מתוק שאתה לא צריך להיות טרקר או תייר נלהב כדי ליהנות ממנו במשך חודש".
אחד המדריכים הפרואנים זכה אפילו לכינוי "אבשלום קור", מכיוון שהוא נוהג לתקן את הישראלים שטועים בזכר ונקבה. יש זמרים במועדוני לילה שמבקשים מהקהל "חבר'ה, כפיים", מסעדות המציעות ג'חנון, מלאווח וסלט ישראלי, מקומות שמקרינים בהם "חגיגה בסנוקר" או "מבצע סבתא" ואינטרנט?קפה עם מקלדת של אותיות עבריות.
הודים דוברי עברית
בטריטוריות של התרמילאים במזרח המצב אפילו קיצוני יותר. בדרמקוט או במנאלי שבהודו אתה פוסע בשבילים, פוגש רק ישראלים ושומע רק עברית. על הריקשות שנוסעות בסמטאות מתנוססים שלטים בעברית.
"לדוגמה, אתה הולך ברחוב הקוואסן בתאילנד, והתפריטים שם בעברית והכל מזרח?תיכוני - חומוס, שווארמה, שקשוקות. כל האוכל שלנו מהבית עבור הישראלים שמטיילים ורוצים להגיש כמו בבית", מספר המטייל הוותיק דנדן בולוטין. "פעם היה מישהו בהודו שהבין שאם הוא לומד עברית ועושה תיירות לישראלים, תהיה לו הרבה יותר עבודה והוא תמיד יהיה מסודר, וזה נכון".
"בהודו זה בולט מאוד, מסעדות שלמות מחזיקות תפריטים כתובים בעברית - בגואה, ורנאסי, מנאלי, דרמסאלה, עמק פרוואטי, פושקר, כל מקום שבו היו כמויות גדולות של צעירים ישראלים שנמצאים שם למשך תקופה ארוכה", מתאר שיזף. "בנקודות כאלו אפשר למצוא גם הודים שמדברים עברית - בוורנאסי, למשל, יש כמה מוכרי בדים שמדברים עברית על בורייה, עברית טובה מאוד, והם יציעו לך כל מיני דברים בנושא מסחר או אוכל".
"ערבוב התרבויות האלה יוצר דבר נוסף שבולט במקומות כאלה. הישראלים נהגו ללמד את הילדים ההודים משחקי רחוב שונים שהיו מקובלים בארץ - חמש אבנים, קלאס, דג מלוח. אלה משחקים שעברו איזו הסבה ישראלית, והמטיילים העבירו אותם הלאה לילדים ההודים, כשהם מלמדים אותם גם את הטקסטים הישראלים, החוקים המוכרים והשירים הנלווים".
כיום כמעט בכל חור אפשר למצוא בית חב"ד, אבל פעם זה לא היה ככה. "טיילתי לראשונה בדרום אמריקה מ?1981 עד 1984 והיה רק בית ברוך ובית נילי. אלו היו בתים של ישראלים שגרו באקוודור ובפרו, ברוך ונילי מחדרה, אח ואחות. היה להם מפעל מזרנים, אחד בקיטו ואחד בלימה, ובמפעל הוקצה אגף אחד שבו היה מטבח ופרסו שם מיטות ומזרנים כדי שישראלים יוכלו לישון שם חינם", נזכר בולוטין.
"יש קבוצה של ישראלים, חבר'ה צעירים שנמאס להם מהארץ, שהתיישבו בקוסטה ריקה עוד בימים שהיא היתה זולה והמחירים קפצו. הם קנו אדמה וחיים שם היום במין קומונה, הקימו בית מלון, יש להם שם חוף ים, הם מארגנים פעילויות תיירותיות ונהייתה ממש קהילה ישראלית במקום. מעין מעצמה פנימית, באזור שלהם הם הדומיננטיים"
"באקוודור יש אחד שקוראים לו ערן, שהקים בית הארחה ועושה פעילויות אקסטרים כאלו, אופניים, טיפוס וטרקים, אז אמנם רוב התיירים שלו הם אירופאים, אבל תמיד תמצא שם ישראלים. בקיטו יש ישראלי אחד שפתח רשת בתי קפה. ויש גם את החבר'ה האלה שמחזיקים אכסניה בפוקון בדרום צ'ילה, אז נכון שגם היא פתוחה לכולם, אולם בסופו של דבר רוב התיירים שמתארחים שם הם ישראלים".
בעלי העסקים הישראלים מסתובבים עם הילה מעליהם, תרמילאים מעריצים אותם, רואים בהם דמויות לחיקוי ומנסים להתחבב עליהם.
יפן וארה"ב משמשות לא פעם נקודת כספומט לפני הטיול (ולעיתים גם במהלכו). כדי לחסוך במהירות כסף לבזבוזים במזרח ובדרום אמריקה, מחליטים ישראלים רבים לעבוד בשתי המדינות הללו למשך כמה חודשים.
"ביפן יש שלושה סוגי עבודה", מנתח בולוטין, "מארחות בכל מיני פאבים, מסעדות ובתי קפה; יש כאלה שמוכרים פוסטרים בדוכנים ברחוב; ויש את אלה שמוכרים תיקים מזויפים, בעיקר של לואי ויטון. יש ממש באסטות כאלה של חבר'ה שעושים הרבה כסף, נוסעים לטייל במזרח ואז חוזרים ליפן כדי לעבוד.
היתה תקופה שבה לא נתנו לישראלים להיכנס בכלל ליפן כי לא רק שהעבודה לא חוקית, אלא שפתאום החלו גם מעין מלחמות שליטה בין הישראלים על הבאסטות. צד אחד מהסכסוך הלך לקרוא ליאקוזה, המאפיה המקומית, ומזה התחיל בלאגן שלם. היפנים המרובעים בתגובה החליטו לאסור על כל הישראלים את הכניסה למדינה".
מסתבכים בג'ונגלים
בספטמבר 2003 ארבעה מטיילים ישראלים (ארז אלטוויל, בני דניאל, אורפז אוחיון ועידו יוסף גיא) נחטפו במהלך טרק לעיר האבודה בקולומביה בידי ארגון הגרילה ELN והוחזקו בשבי 101 יום. בתום משא ומתן עם הממשלה המקומית הם שוחררו, וכתוצאה מהרעש העולמי שעשתה החטיפה החליטה ממשלת קולומביה להכריז מלחמת חורמה נגד ארגוני הגרילה. חיילים נכנסו לתוך הג'ונגלים ושיכנעו לוחמים לשחרר חטופים שהיו בידיהם, בלי להיענש. בסופו של דבר הפעולה חיסלה כמעט לחלוטין את ה?ELN והבריחה את רוב לוחמי הגרילה לכיוון ונצואלה. מאז ELN הפסיק להיות שחקן משמעותי בפוליטיקה הקולומביאנית.
"יש את הסיפור המפורסם על יוסי גינזבורג שהלך לאיבוד בבוליביה, בריו בני, ומאז זה נהיה מסלול חובה לתיירים ישראלים", מסביר בולוטין. "כל הישראלים שיורדים שם לג'ונגל, לוקחים אותם לראות איפה יוסי הלך לאיבוד. זה נהיה אבסורד ממש, הבן אדם בסך הכל הלך לאיבוד. כל המדריכים שם טוענים שהם, כמובן, היו אלה שחילצו אותו. נהיה מסלול בעקבות יוסי. קראו לו יוסי נמלים אז, כי הוא טען שנמלים אכלו אותו".
"מה שהכי בולט אצל ישראלים הוא שהם עושים את רוב הדברים באופן מאוד מאסיבי ועד הסוף", משוכנע שיזף. "אם הם עושים טרקים, אז הם עושים את הטרקים הכי קשים; אם הם רוצים הנחה בבית מלון, אז הם רוצים את ההנחה הכי טובה, והם יהיו מוכנים לחיות בתנאים הכי בסיסיים שיש; אם הם מעשנים סמים, אז הם יעשנו הכי הרבה סמים שרק אפשר.
"בהודו פשוט נעים מאוד להיות וזול מאוד. יש מצב כזה שחבורה מתיישבת לה בבית הארחה, מתעוררת מאוחר ומעשנת קצת. ההודים דואגים להביא לחבר'ה אוכל ושתייה לכל מקום ובכל שעה.
"יש תחושת בורגנות שכולם משרתים אותה, זה מאוד נוח ומפתה, במיוחד כשכולם מדברים איתך עברית. אתה נע עם עצמך בתוך עולם שמאפשר לך להישאר עצמך ולא דורש ממך כלום. זה סוג של בטלנות, אבל בטלנות נעימה מאוד.
"הודו דורשת ממך מעט אך נותנת לך המון. אז המטיילים לא חוקרי תרבות גדולים, אבל הם נהנים מאוד. זה דבר שחסר פה. מדינת ישראל היא מקום שבו מי שנהנה מהחיים, כנראה לא גר פה".