הוויכוח על אודות החקיקה בכנסת יצא מפרופורציה; בין השאר משום שהמתנגדים לשינויים אינם מתייחסים אליהם במסגרת ויכוח פוליטי, תרבותי ומשפטי ענייני, אלא כמלחמת עולם שלאחריה, חלילה, תושמד מדינת ישראל. נא להירגע. מדובר ב(לפחות) שתי אסכולות משפטיות. לצורך העניין נכנה אותן אסכולת אהרן ברק ואסכולת משה לנדוי. השמות עשויים להשתנות. המפלגות השמרניות מבקשות להחזיר את ביהמ"ש העליון לתפקידו המסורתי - פוסק בסכסוכים ולא מורה דור הפוסק בעניינים ערכיים ופוליטיים; "להיות פרשן נאמן של החוק, של רצון הציבור שאותו מבטאת הכנסת בהיותה מייצגת הציבור". הדברים לקוחים מראיון שהעניק לארי שביט, לפני כ-11 שנים, נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס השופט משה לנדוי ז"ל.
בעת הראיון היה אהרן ברק בשיא כוחו, אבל לנדוי ראה בכיוון שהוביל סכנה. כמי שהשתייך לדור הראשונים של מערכת השיפוט הישראלי, הוא חרד לה, "כי היא מובלת בדרך שחייבת להביא במוקדם או במאוחר לירידת המעמד הציבורי של בית המשפט". לטעמו, האקטיביזם השיפוטי והמאמץ להעמיד את ביהמ"ש מעל לרשויות האחרות "חותרים תחת אושיותיה של הרשות השופטת".
לנדוי אמר שברק "לא השלים ולא משלים עם המקום הראוי שצריך להיות לבית המשפט בין רשויות המשטר שלנו", שמטרתו "להשליט ערכים מוסריים מסוימים כפי שהם נראים לו. וזו מעין דיקטטורה שיפוטית שאינה נראית לי כלל". עוד אמר שברק ריכז סביבו "כוח שלטוני", מה ש"מוליך למבוי סתום, כי בית המשפט נכנס לתוך ביצה טובענית של דעות ואמונות פוליטיות". הדבר, הזהיר, "מסוכן הן למדינה והן לבית המשפט. מסוכן למדינה כי הוא מחריף את השסעים החברתיים. ומסוכן לבית המשפט מפני שכך הוא מאבד את היסוד העיקרי שעליו הוא חייב לבסס את מעמדו: האמון בניטרליות של המערכת המשפטית במחלוקות ציבוריות". לדעתו, בית המשפט תרם להיווצרות המצב הזה "בכך שנכנס לתחום שאינו תחומו, בכך שהוא לוקח על עצמו להכריע בעניינים של אמונות ודעות שהמקום להכריע בהם הוא הכנסת". בכך גילה בית המשפט "התנשאות ויומרנות" עד כדי "כרסום ברעיון של הפרלמנט כריבון; יש פה הצבה של בית המשפט מעל הפרלמנט".
"על בית המשפט לכבד את החוק"
ביחס למהפכה החוקתית של אהרן ברק אמר לנדוי שמדובר ב"מחטף מובהק" ו"לא כך מחוקקים חוקה". מבחינתו, מאז הפעם הראשונה שביהמ"ש פסל חוק של הכנסת בפרשת בנק המזרחי, "צעד אחר צעד, הוא משתלט על חקיקת הכנסת". מעבר לפגיעה ברשות המחוקקת, "מה שקרה כתוצאה מכל המהלכים האלו הוא שאנחנו מקבלים כאקסיומה מושגים ורעיונות שכלל לא נדונו כהלכה ולא אושרו בתהליך ראוי". לכן, "על בית המשפט לכבד את החוק ככתבו וכרוחו. החוק הוא המייצג את הפשרה הפוליטית שהושגה ואין לחרוג מהתחום שהוא תוחם". זאת ויותר אמר אחד מאבות מערכת המשפט הישראלית. האם גם אותו נאשים בדה-לגיטימציה של בית המשפט?
מהו אפוא שורש המרי וההסתה הקבועה נגד שר המשפטים יעקב נאמן, ח"כ יריב לוין, יו"ר הקואליציה זאב אלקין ועוד? הדברים פשוטים ומורכבים כאחד, אבל עיקרם מאבק על מוקדי הכוח המסורתיים שאחיזת השמאל נראית כנשמטת מהם. לאחר המהפך ההוא ב-'77 הודה בגילוי לב אחד ממנהיגי השמאל היותר ידועים: "השלכנו יהבנו על בית המשפט". הרצון היה להעתיק את זירת המאבק הפוליטי מהכנסת אל בית המשפט מתוך הנחה ששם מובטח לשמאל רוב.
ואכן, בעשורים האחרונים הודרו מבית המשפט לא מעט שופטים שלא נמנו עם אסכולת ברק; כדאי להזכיר למשל את פרופ' רות גביזון, אבל היו עוד. הרפורמות המוצעות יביאו לבית המשפט שופטים לא פחות טובים, אך יהפכו אותו למגוון ופלורליסטי הרבה יותר. בפרספקטיבה היסטורית עוד נראה שחברי הכנסת האמיצים האלו הם בני האור האמיתיים שביקשו אחר דמוקרטיזציה אמיתית של מערכת המשפט ופעלו לחיזוק אמון הציבור בה.