פוס משחק

השבוע יחול העשרה בטבת, יום תחילת המצור על ירושלים ויום הקדיש הכללי - היום בו נהוג לומר "קדיש" על נספי השואה שמקום קבורתם לא נודע. וכשהעשרה בטבת בפתח, חרדים בירושלים מצאו להם דרך סמלית וחגיגית לציין את האירוע. הדבר אמנם עורר זעם וזעזוע בקרב חוגים רבים, אך מתוך כל המהומות הללו עלתה לפחות תובנה חיובית אחת: אי אפשר להגיד שהנאצים לא הנחילו לנו דבר. הם אמנם השמידו שליש מהעם היהודי, אך בדרך תרמו לנו פרובוקציות בשפע.

תגידו מה שתגידו על הנאצים, הם סיפקו לנו את הדרך הטובה ביותר להתנגח זה בזה, לשסות בעצמנו איש את רעהו ולהשניא עצמנו זה על זה עד כלות הנשמה. קריאות "נאצי", טלאי על הבגד, ידיים מורמות אל על - ואנו בדרך הנכונה. לא לאושוויץ, לחורבן הבית.

השימוש הזול בזיכרון השואה והשחיטה הלא-כשרה של הפרה היחידה שנותרה כאן, מרגיזים ומקוממים. אבל אולי, במובן מסוים, טוב שהחרדים הציגו את הפרובוקציה הזו. כי פתאום, כשרואים את הילדים שלהם במדי אסירים וטלאי צהוב, בהפקה מוקפדת של תלבושות והמחזות שלא הייתה מביישת אף פסטיגל - כל העסק הזה נראה די מגוחך. פתאום אנחנו נזכרים שבעצם, כבר לא ממש ברור לנו איך כל העניין הזה החל. במדינה אחרת, המולה כזו הייתה יכולה להעיד על טבח המוני או שואה גרעינית. רק בישראל מפעילים את התותחים הכי כבדים בגלל דיון מטופש על חתיכת אוטובוס.

הגיע הזמן להודות באמת המרה: כולנו נסחפנו בסיפור הזה. אף אחד לא נלחם על הרוח ואף אחד לא נלחם על הדמוקרטיה. יש פה קבוצות המנהלות אורח חיים שונה. בכל אחת מהן יש קיצוניים, יש משועממים, והכי גרוע – קיצוניים שהם גם משועממים. נכון שהם לא תמיד קומץ, אבל הם בפירוש לא הרוב. לא כל קפריזה של חרדי רפה-שכל היא סכנה גדולה לדמוקרטיה, ולא כל שלט עם חיוך של אישה הוא גזירת שמד.

בחורה שעולה על קו מהדרין מלא חרדים ומתיישבת בכוונה מקדימה היא לא לוחמת חופש אלא, תסלחו לי, קרציה. אדם שיורק על ילדה בת שמונה, הוא לא מקדש שם שמיים, אלא זקוק - ללא שמץ ציניות - לטיפול תרופתי.

אם רוצים שהחרדים יפסיקו להתייחס אל עצמם כיהודים נרדפים, כדאי להפסיק להתייחס אליהם ככאלה. כדאי להפסיק לצייר אותם כבעלי אפים ארוכים הרודפים אחרי ילדות קטנות, כמו בקריקטורה שפורסמה השבוע בעיתון מכובד. כדאי להפסיק לחוש סיפוק חולני כשמישהו עם זקן ופאות עולה על המוקד. כדאי להחיל עליהם את החוק למניעת הטרדה מינית באופן הגון, ולא ליצור לו פרשנות מיוחדת לאוכלוסיות מסוימות.

מנגד, אם החרדים רוצים שיפסיקו לרדוף אותם, כדאי שיפסיקו לבצע בדיוק את כל הפעולות שמצדיקות את זה. כדאי שיפסיקו לרדוף אחרים, לנהל אחרים, להשליט טרור ברחובות, ולהתלהם כשמשהו לא הולך לפי התוכנית. כדאי שיפסיקו לנהוג באלימות ולהשתלח באנשים בשם צניעות שרומסת כל מצווה אחרת. מספיק עם הדרמטיזציה, חבר'ה. אף אחד לא רוצה להעבירכם על דתכם, אבל אני במקומכם הייתי בודקת, אם מרוב בהלה לא המרתם אותה כבר בעצמכם.

ההצדקה הרווחת לפטרנליזם ההדדי, היא החשש שמא החרדים יגיעו לרחובות תל אביב והתל אביבים יגיעו לרחובות מאה שערים. ובכן, חברים, אין סיבה לדאגה. תרחיש כזה יכול להתרחש רק בימות המשיח, ולא נראה שבקצב הזה הוא יופיע בקרוב.

לפעמים כדי לעלות למעלה, צריך להגיע למקום הכי נמוך. עד שלא נוגעים בקרקעית אי אפשר להתחיל בטיפוס. הריני להכריז שאפשר להירגע, הגענו לתחתית של התחתית. "פוס משחק". הגיע הזמן להתחיל לטפס. די לשנאה, די לטירוף החושים, די למילה "הדרה". מספיק.

לכל מי שמאס בקשקושים על אחדות ועם אחד, יש כמובן גם אפשרות אחרת: להילחם עד חורמה. להשמיד, להרוג ולאבד. אבל תודו שזאת תהיה קצת פאדיחה לגלות, שאת מה שלא הצליחו הנאצים לעשות, הצליח, לבסוף, קו 451 מאשדוד.