בציר 2011 הוא חידה, ואף פרשן לא יכול לנבא מה הוא יניב. צריך יהיה להמתין שנים כדי לראות אם מהבקבוק ייצא יין או שד. אירועי השנה החולפת הופכים כל תחזית לאפשרית. רק דבר אחד סביר: העולם שהכרנו מת לנגד עינינו ועולם אחר עתיד להיוולד. לאדם תמיד היו תקוות גדולות. הן, כמו פרופלור, משכו אותו קדימה. תקוות גדולות גם גרמו לו לעיתים לשגות. כך היה במלחמת העולם השנייה, כשהדמוקרטיות באירופה סירבו להגיב לאיום המתקרב מגרמניה ורצו בכוח לראות רק את החיובי שבשינוי. גם תושבי רומא לא רצו להאמין שיום אחד כל הטוב הזה ייגמר, עד שבאו הוויזיגוטים בשנת 410 לספירה והוכיחו את ההפך.
2011 יכולה להוביל אותנו למשהו טוב יותר, אפילו לרנסנס של עידן הנאורות גם במזרח התיכון עם האמונה שהדמוקרטיה היא צורת הממשל הטובה ביותר. אבל 2011 גם יכולה להוביל למשהו אפל עוד יותר, לדקדנס גדול ממה שידענו. 2012 יכולה לבסס את התהליך, שכבר החל, שבו כוחות איסלמים ישתלטו על העולם הערבי, ממרוקו ועד עומאן. לא אירן בוחשת מאחורי הקלעים אלא דווקא קטאר, ששתלה בזמנו את אל-ג'זירה ותמשיך לקצור את הפירות יחד עם המנהיגים שיודחו.
לא השנה המומלצת לגור באירן
במערב המצב לא שונה: ארצות הברית תמשיך למכור לעולם את החלום, אך לנוכח המשבר הכלכלי והחוב העצום שלה השאלה היא עד מתי. אירופה תמשיך להתמוגג מהישג האיחוד והמטבע האחיד (אירו), שהוא לא רק צעד כלכלי אלא צעד פוליטי. אבל מה יקרוס שם, השותפות בין המדינות או הבנקים?
גם בסין המצב לא מלהיב. אף אחד כבר לא מבטיח למפלגה הקומוניסטית צמיחה בת שתי ספרות. יש אפילו המנבאים צמיחה של 7 ואולי 6 אחוזים בשנים הקרובות, מה שעבור חלק מהסינים נשמע לא פחות אפוקליפטי מחזרה לימי מאו. ואפילו ברוסיה נפל דבר. ב-2011 כבר יצאו 100 אלף איש - עדיין כמות קטנה - לרחוב כדי להזכיר לפוטין שהתפקיד שלו אינו מינוי לכל החיים.
רוסיה תמשיך להתרחק גם בשנה הבאה מהמערב כי מכאן היא שואבת את כוחה. מה שמפחיד את ארה"ב, בריטניה, גרמניה וצרפת - עליית מחיר הנפט, למשל - רק משחק לידיה וזו רק דוגמה אחת להמשך הקיטוב. ב-2012 אמריקה תבחר נשיא חדש (ישן?), וכך גם צרפת. אסד יחפש מגורים חדשים בטהרן או במוסקבה, וייתכן שזו לא תהיה השנה המומלצת לגור באירן.
מה שבטוח הוא שהיינו רוצים ש-2011 תיכנס לקטגוריה של 1492, השנה שבה האדם גילה את אמריקה. ואולי 2012 תעניק לנו את תחילת התשובה.