נקודה היסטורית שחורה: כששביתה נחשבה בגידה

בדצמבר 1951 הסתיימה השביתה הדרמטית ביותר בהיסטוריה שלנו - שביתת הימאים. 43 ימים קודם לכן הוכרז על סכסוך עבודה בנמל חיפה ועל השתלטות ימאים על ספינות. גם היום, 60 שנה אחר כך, קשה להשוותה לשביתה אחרת - לא משום שהנזק שהיא גרמה היה הכבד ביותר אלא בשל התחושות הפוליטיות הקשות, ובעיקר בשל החשדות שנלוו לה באשר למניעים הסמויים שמאחוריה.

סיפור המעשה אינו מסובך. רק נמל אחד היה בארץ, נמל חיפה. היו אז ימאים עבריים, והם הועסקו על ידי חברת צים, שהיתה בבעלות ההסתדרות והסוכנות. איגוד הימאים היה חלק ממועצת פועלי חיפה, ומזכיר המועצה היה יוסף אלמוגי המפחיד. הימאים לא היו מרוצים מהייצוג הזה ודרשו להיות מיוצגים על ידי ההסתדרות ברמה הארצית ולא ברמה המקומית. הם טענו כי מועצת פועלי חיפה דואגת לצים יותר מאשר היא דואגת להם, ותקוותם היתה שההסתדרות תהיה מוכנה לשעות לתביעותיהם.

בראשית נובמבר התכנסו 2,000 הימאים בחיפה, נמרוד אשל נבחר ליו"ר הכינוס ונערכו בחירות. רשימת "נציגי כינוס הימאים" נבחרה ברוב עצום לייצג את הימאים, אך ההסתדרות לא הכירה בבחירות אלו ומינתה ועד אחר מטעמה. הימאים מחו. שני אישים היו מזוהים עם מחאתם. האחד היה רב החובל אייק אהרונוביץ', שהיה קברניט "אקסודוס", והאחר היה רב המלחים הצעיר נמרוד אשל. אשל נולד בעין חרוד, הצטרף בגיל 17 לצי הסוחר ואחר כך לפלי"ם ועסק בפעילות העפלה. בשלב מסוים גורש על ידי הבריטים לקפריסין, עם המעפילים שניסה להעלות ארצה, ועסק באימון צבאי של המעפילים במחנה. כשקמה המדינה הצטרף לצים כחובל.

השביתה החלה עם התפטרות הימאים, והתבצרותם באוניות צים במטרה למנוע את הפלגתן. הממשלה וההסתדרות ראו זאת בחומרה רבה. ההסתדרות - כיוון שהיה מדובר באי אמון בדרך שבה ייצגה את העובדים. הממשלה - מחשש שגורמי שמאל מסוכנים, ואולי גם מעצמה זרה, עומדים מאחורי השביתה ומבקשים להשבית את דרכי הים של ישראל.

תגובת השתיים היתה היסטרית משהו. אלמוגי שלח לנמל את סדרני "הפועל" שנאבקו פיזית בימאים עד שהצליחו, בעזרת המשטרה, להוציא אותם מהאוניות, ואילו ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, דאג לגייס את ראשי הימאים למילואים. הממשלה מצאה ימאים זרים ומי שכונו "מתנדבים" כדי להפעיל את האוניות. במשך שבועות היה זה הנושא היחיד על סדר היום של המדינה. "העולם הזה" של אורי אבנרי תמך בהתלהבות בשובתים, ומצא בעל ברית מפתיע בנתן אלתרמן, שנחשב למשורר המקורב ביותר לבן-גוריון. מפ"ם ומק"י תמכו ללא סייג בשובתים, ואילו מרכיבי הקואליציה תמכו בגישתו הנוקשה של בן-גוריון.

כחודש אחרי תחילת הסכסוך, ב-10 בדצמבר 1951, התקיים דיון ממושך בכנסת בנושא. יעקב חזן ממפ"ם היה אחד הקולות הצלולים ביותר בבית, בתמיכת השובתים. בנאום ארוך, בנוי לתלפיות, הוא אמר: "שביתה זו פרצה כשהיא חסרה כל מגמה וכל גוון פוליטי. היא היתה, מראשיתה, מלחמת עובדים על זכותם לקיים את ארגונם כארגון של פועלים חופשיים. למדתם את מלאכת ציד המכשפות. אנשים שהשתתפו במלחמת העצמאות, אנשים שהתייצבו בשורות הראשונות של ההגנה, המלחמה, ההעפלה, אנשים שהעבירו על שכמם עולים לארץ ישראל, אנשים אשר שחו בים, כשעל גופם חומר נפץ, כדי לפוצץ את הסירות שהופעלו ליד המעפילים".

|אנשים כמו נמרוד אשל וכמו רב חובל אייק, רב החובל של "יציאת אירופה" - מושמצים עכשיו כבוגדים, כאנשים אשר פועלים בשליחות מעצמה זרה, כאנשים הרוצים, בעד בצע כסף, להרוס ולהשמיד את הצי הישראלי. הממשלה החמירה והחריפה בכוונה תחילה את הסכסוך הזה. הממשלה העזה להשתמש נגד פועלים שובתים במשטרה! רק במדינות המתחילות לנטות לפשיזם נוהגים כך בפועלים שובתים. הממשלה העזה להפוך את צה"ל ממכשיר של הגנה לאומית למכשיר של דיכוי לגבי שובתים".

בן-גוריון הכריז ללא היסוס כי "לא היתה ואינה קיימת כל שביתה. נעשה ניסיון חבלה על ידי אויבי המדינה". יצחק רפאל, מ"הפועל המזרחי" החרה-החזיק אחריו ואמר כי "הימאים לא העמידו במרכז מאבקם את העניינים המקצועיים. הם רוצים בשלטון על הצי". מזכ"ל ההסתדרות פנחס לבון ממפא"י אמר ברורות: "לא כל שביתה היא קדושה. אני רואה כחובה פועלית, הסתדרותית וממלכתית שלא למסור את השלטון על הצי העברי והחלש לקבוצת בחורים שהוכיחו חוסר אחריות". כאמור, יותר מחודש לאחר תחילת העימות נסתיימה השביתה. ההסתדרות הזמינה את ראשי הימאים למשא ומתן, בעודם בשירות מילואים. השובתים לא השיגו את מבוקשם, אך סוכם איתם כי לא יאונה להם רע, וכי הם יוחזרו לעבודתם.

ההבטחה אכן מומשה לגבי רוב הימאים, אבל לא לגבי נמרוד אשל שפוטר. הוא נאלץ לעבוד בציים זרים במשך 13 שנים. פוליטית, אגב, הוא נכנס לפעילות במפ"ם, בסיעתו של ד"ר משה סנה, וכאשר סנה הוצא מן המפלגה והצטרף למק"י, הצטרף איתו. לימים עזב את מק"י ומאוחר יותר התמנה לתפקיד מנהל אגף הספנות והנמלים במשרד התחבורה.
בדיעבד אפשר להבין את אירועי שביתת הימאים רק בהקשר שבו התרחשו. הימאים, במקום לשבות העדיפו להתפטר ולהתבצר, והעניקו לממסד תירוץ טוב להילחם בהם בנוקשות. הממסד היה היסטרי. בן-גוריון חשש מאובדן סמכות הממשלה, וכפי שהשב"כ קיים האזנות למנהיג מפ"ם, מאיר יערי, היה כאן חשש שבריה"מ עומדת מאחורי כל גבעה, כולל מאחורי שביתת הימאים. עירוב הבריונים של "הפועל" ועוד יותר - גיוס ראשי השובתים למילואים - היו מעשים שלא ייעשו.

התחושה שנוצרה בעקבות השביתה היתה שגם כאשר טובי בחורינו מבקשים להרים ראש, מונע מהם השלטון - המזוהה בעיקרו עם תנועת העבודה - להיאבק על מה שנראה להם צודק, וששלטון מפא"י אינו שונה מכל שלטון אחר בהקשר זה. נקודה שחורה בהיסטוריה.

עוד בנושא:
שביתה בנמלים? הוועדים הקימו מטה מאבק
עובדי הנמלים החריפו העיצומים - המפעלים נפגעים