פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סהר, המלאך הקטן מהמחלקה האונקולוגית

      למיכל רוטמן, סבתא של סהר וג'וי רוטמן, היה ברור ששני נכדיה לא יניחו לה ויטרטרו אותה ממסיבת חנוכה אחת לשנייה. היא יודעת שהם רוצים לחיות את הרגע עד תום, למרות הקושי שלפעמים הוא בלתי נסבל. "הבנתי מיד שאין עם מי להילחם. מול אחד מילא, אבל מול שניים אני מורידה ידיים מראש", מסבירה הסבתא. "למרות שבמקרה אחר לא הייתי מסכימה שסהר, אחרי ניתוח, ייצא החוצה, לאוויר".

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      מיכל, צלמת אופנה בדימוס מפתח תקווה, היא סבתא של ג'וי בת ה?4 ושל סהר, ילד כריזמטי ועוצמתי, שמתוך חמש שנותיו בילה שלוש שנים וחצי במסדרונות בית החולים לרפואת ילדים שניידר בפתח תקווה. סהר חלה בסרטן הלימפומה לפני שלוש וחצי שנים. תוך כדי כך התגלתה בגופו לוקמיה, שבעקבותיה הזדקק להשתלת מח עצם. בכל העולם נמצאה רק תורמת אחת מתאימה, בגרמניה. ההשתלה בוצעה בבית החולים שניידר לפני כשלושה חודשים בפיקוח מנהל המחלקה האונקולוגית, פרופ' יצחק יניב. מאז, צמח לו השיער וחזר לו התיאבון. "סהר הוא כמו חייל שמחזיק את עצמו יפה מאוד", אומרת סבתא מיכל.

      סהר קורא לעצמו "האריה השואג". לפעמים הוא מעדיף את הכינוי "סוכן חשאי", אף שסבתא אומרת שמאז ההשתלה הוא התבגר. כילד-השתלה משתדלים שלא לתת לו להסתובב בין אנשים. ולמרות זאת, היה ברור לכולם שהוא לא יפסיק להסתובב במסדרונות המחלקה האונקולוגית בשניידר שבפתח תקווה כדי לשמח גם ילדים אחרים. בשניידר יודעים כולם שלילד הזה יש תפקיד. הילדים המאושפזים והסובבים אותם במחלקה קוראים לו "הרופא הקטן", וסהר, מצידו, נושא את הכינוי בגאווה גלויה, ואף מספק הסבר: "כי אני יודע להסביר מה עושים לי בגוף ומה שמרגיש לי".

      "תראי", סהר מציג את המחלקה בפניי, "נווה הוא חבר שלי, בן 14. הוא שוכב איתי בחדר באשפוז יום ואנחנו עושים מכונה אי?סי?פי. את יודעת מה היא עושה, נכון? היא שוטפת את הגוף. פעמיים בשבוע אנחנו גם משחקים עם האייפוד. אני אוהב אותו ואני כל הזמן מעודד אותו, וגם הוא מעודד אותי. אני שולח לו קרואסון ומעודד אותו". סהר מתרוצץ במחלקה, מציג את חבריו החולים ואת הדרך שלו לעודד אותם. "באחת הפעמים כשהיה צריך לרדת למרפאות ונווה פחד שיכאב לו, אמרתי לו, 'יהיה בסדר. אל תתעצבן', ואחר כך הוספתי, 'תגמור עם זה מהר. אתה ילד גדול'.

      "אני אוהב לשמח ילדים"

      "בעצם החזרתי לו טובה כי גם הוא מעודד אותי. גם לחבר שלי עילי, שהוא בן 6, אני אומר שחייבים לאכול בשר ולאכול טוב כי אחרת הגוף לא מבריא. "יש לי פה עוד חבר. קוראים לו דוד, בן 12, והוא לא רוצה לאכול. אסור לנו להיות באותו חדר כי עלה לו החום. אבל אני שולח לו כל הזמן אוכל. מקודם שלחתי לו עם סבתא רוגלך. בטוח שהוא שמח. תמיד לפני ניתוח או טיפול של 'הילדים שלי' אני אומר 'בהצלחה', ו'אני יודע שזה כואב, אבל אתה גיבור גדול'".

      ומה עם העצות של הרופאים?

      "אני יותר משגע אותם. אני אומר להם שהיום אני לא רוצה את הטיפול, או את החומר הזה שאני לא ממש אוהב".

      והם מקשיבים לך?

      "בדרך כלל, אבל לא תמיד. טוב שלא", הוא אומר ומחייך. אחר כך סבתא מיכל מוסיפה: "אני לא שואלת את הרופאים מהו החומר שהם שמים לו באינפוזיה או מהו סוג הטיפול. סהר כבר חוקר אותם יפה מאוד בעצמו".

      מה כל כך כיף בלעזור?

      "אני אוהב לשמח ילדים. יש ימים שאני מסתובב עם 'המלאכיות של סהר' (כך הוא קורא לארבע מתנדבות - גליה, אורלי, ברי ולירון), שבאות עם שק של עוגות, ואנחנו מחלקים את זה ביחד לילדים במחלקה. אני גם עוזר לבנות השירות הלאומי שבאות אלי, אפילו שהן כבר לא במחלקה. "כשהן באות לשחק איתי, אני מיד קורא לכל החברים שלי - שגם הם ייהנו. יש ימים שאני נורא מתרגש, אבל יש לי גם ימים שאני עצוב או כועס, ואז אני אוהב לשמוע את אביב גפן ונרגע. אנחנו גם חברים טובים, הוא ביקר אותי כמה פעמים, תמיד בערבים", מספר סהר ומיד ממשיך, "את יודעת לנגן על גיטרה? אני נורא רוצה ללמוד".

      אביו של סהר נולד בארגנטינה ואמו חצי ארגנטינאית, כך שהוא גדל על אהבת הבשר. כשאנחנו נפגשים הוא מבקש בשר לארוחת הערב. כשאני מסבירה לו שילדים רגילים אוכלים עכשיו ביצה עם גבינה לבנה הוא מיד מעקם אף, "זה לא מריח לי טעים. בדיוק כמו האוכל של בית החולים", ושואל את סבתא מיכל מה השעה, כי בשעה 16:00 הוא אמור לקבל תרופה לזונדה שעדיין מחוברת לו, למרות שהבוקר הוא השתחרר מבית החולים הביתה.

      "את רואה", אומר סהר, "זה עושה אותי הרקולס וזה גם מה שאני מסביר לנווה". הוא הולך למטבח הפתוח. הוא מתעקש שאטעם מעוגת הקרמשניט עמוסת הקצפת שהכין באותו היום ומעוגת השוקולד. סהר לא נותן לרגע למחלה לעכב אותו, ויש לו כבר תוכניות גדולות לעתיד. "כשאהיה גדול אני אהיה אופה ומדען", הוא מספר, "אני כמעט לא יודע לבשל, אבל לאפות אני יודע מצוין. סבתא תמיד מבקשת ממני לעזור לה במטבח".
      כילד למוד בתי חולים הוא מיד מדגיש: "אני שונא רופאים, אז אין סיכוי שאני אהיה רופא כשאהיה גדול. בכל זאת אני אוהב שניים מהרופאים - ד"ר ירמיהו שטיין וד"ר גיל גלעד. הם מדברים אלי כמו לילד גדול ולא כמו לתינוק. וגם את ענת האחות. אין כמוה. היא מבינה אותי גם כשאני לא מדבר". וסבתא מיכל מאשרת: "הוא מאוד מאמין בהם, והם גם מדברים איתו בגובה העיניים. בכלל, סהר קולט שעושים לו פוצי מוצי. הוא פשוט לא אוהב את זה".

      סהר מבקש להזכיר גם את חיים גיטלר מאגודת עזרה למרפא, שייסד הרב אלימלך פירר, בגלל "דמי החנוכה שקיבלתי מהם" - שובר מתנה לכפר השעשועים בשווי של 200 שקלים. "קניתי בזה ממתקים לחברים בבית החולים וחילקתי להם. ולמי שקשה היה להגיע - הבאתי הכל עד למיטה, במחלקה".

      במחלקה האונקולוגית לילדים יש לסהר תחרות. אמנים רבים ומפורסמים אחרים מגיעים למחלקה לעודד את הילדים. "הרבה באים אליו ורוצים לשמח אותו", מספרת מיכל, "אבל הוא לא מקבל כל אחד. למשל, דץ בא עם הכבשה שושנה והוא לא הסכים שייכנס. הוא אמר שהוא לא מעניין אותו. ככה גם עם איציק הליצן". "כל הילדים רוצים להצטלם עם המפורסמים. אותי זה לא מעניין", מסביר סהר. "החברים שאני עוזר להם הרבה יותר מעניינים אותי, והם בכלל גדולים".

      "יש לי סרטן עם צבתות ורגליים"

      ג'וי, אחותו, היא ילדה יפה, שיער ארוך ובלונדיני ועיניים כחולות. רוב הזמן היא עם הבובות. עכשיו היא מבחינה שסהר מקבל את כל תשומת הלב ומיד רוצה גם. היא רצה, מחזיקה בובות פרוותיות, עומדת מול זיו הצלם ושולחת לו חיוך כובש. "כשאני בוכה, סהר תמיד מחבק אותי", היא משתפת את עצמה בראיון, "כשהוא מקבל מתנות - הוא נותן לי חלק, אבל גם לפעמים לא. אבל סבתא אומרת שלא מוותרים לו, למשל כשהוא מרגיז". "כיף להיות אחות של סהר?", אני שואלת, וסהר חרד לתדמיתו ומתפרץ: "לא. תסמכי עלי". ג'וי, מצידה, לא מכחישה ואומרת: "לא ממש כיף, אבל אני לא רוצה להגיד לך".

      היום אמור סהר לעבור בדיקה כדי לדעת אם הוא נקי. התשובות יגיעו רק אחרי יותר משבוע והוא קצת לחוץ. הוא יתעקש לומר אחר כך שזה לא מלחיץ אותו. "איבדת אותו עכשיו. הוא לא אוהב לדבר על זה", אומרת סבתא מיכל. ובכל זאת, הוא מסביר לי שהוא רוצה לעבור את זה כי הוא שונא את ההשתלות יותר מהסרטן. מושתלים, הוא מזכיר, לא יכולים לאכול ענבים או תותים כי הקליפה דקה ואי אפשר לאכול בגלל הריסוס. "הייתי סבתא רעה והרשיתי לו לאכול תות אחד לכבוד החג", היא צוחקת ורואים את האהבה בפנים שלה.
      סהר אוהב לצחוק על מצבו: "יש לי סרטן עם צבתות ורגליים. מה, את לא יודעת? רגע, גם היו לי כרישים בלב. ציירתי אותם שוחים בים. אחר כך נסענו לבקר באילת את הכרישים. בינתיים הם גדלו ועכשיו כשהכרישים כבר גדולים - הם לא יכולים לחזור ללב".

      מה משמח אותך?

      "יש הרבה דברים שמשמחים אותי. למשל, שצמח לי קצת השיער ואני כבר לא קירח. אבל גם כשאני קירח זה בסדר, כי חם לי ואני כבר רגיל ככה". סבתא מיכל, שהתנדבה בעצמה בבית החולים שניידר, הרבה לפני שנכדה נזקק לאשפוז, אומרת: "אחד הדברים שעליו אני מודה לאלוהים זה שעם צינורות וזונדה הוא נראה טוב".

      אגודת "עזרה למרפא" הוקמה בשנת 1979 ביוזמת הרב אלימלך פירר במטרה להקל את סבלם של חולים ובני משפחתם הסועדים אותם. פרויקט "ילדים של החיים" בניהולו של חיים גיטלר, העוזר של הרב פירר, הוקם לפני חמש שנים במטרה לתמוך בילדים חולי סרטן ובני משפחותיהם, ולתת טיפול וסיוע לילדים הלוקים במחלות נדירות. לצד הפעילות בשטח העזרה היא גם דרך הרב פירר ובשיחות ייעוץ איתו.
      לא פשוט להיות במצבך ולטפל בנכד, אני אומרת לסבתא מיכל. "אלה דברים שהחיים מנחיתים עליך ללא כל בחירה", היא עונה בצניעות, "אני גם לא אוהבת את הרעיון לעמוד פה ולדבר עם הנכד שלי. אבל בשביל העמותה המופלאה עזרה למרפא - אני מוכנה ללכת עד סוף העולם. לכל העמותות יש פוליטיקות, אבל לא אצלם. אין להם מתנדבים קבועים בבתי חולים, אבל יש להם קשר מאוד חזק עם המשפחות".

      לפני שאני עוזבת, אני עושה ניסיון אחרון. אולי בכל זאת סהר ייענה להצעת החברות שלי. אבל סהר עדיין קשה להשגה: "אני קודם צריך להכיר אותך", הוא משיב לי במבט מרצין, וגורר שרשרת דגדוגים מסבתא מיכל, ושניהם לא מפסיקים להתגלגל מצחוק. כאילו המחלה לא נמצאת בחדר. כאילו אין אותה בכלל בגוף של סהר. ג'וי לא מתרגשת ופונה אלי נלהבת, "אבל אני חברה שלך", וחיבוק גדול יוצא לה מהלב.

      בתחילה סהר לא רוצה להצטלם. שום ניסיון לשכנע אותו לא עוזר. גם לא הבטחה מבודחת לשלם לו 100 שקלים. להפך. סהר מפנה לעבר הצלם את מבט האריה שלו, מנופף באגרופיו ומכריז: "כסף זה לא הכל בחיים. גם אהבה לא קונים בכסף וגם לא חברים".

      אז איך משיגים אהבה?

      "לא קונים. או שאוהבים או שלא".

      סביבו בחדר יש הרבה משחקי מלחמות על בסיס סדרות טלוויזיה: באקוגן, טוטאלי ספייס, סופרמנים. כל הסוגים והצבעים, וגם תחפושות שונות. "את רואה", הוא מניף צעצועים ביד ומראה לי, "הם עוזרים לי לנצח. כל יום אני משתמש במשהו אחר כדי לנצח את המחלה".

      בכל זאת, אתה גיבור.

      "מי שלא מפחד, לא גיבור. אני גיבור, כי גיבור זה מישהו שלמרות שהוא מפחד מאוד - הוא עושה את מה שצריך לעשות. זה גיבור".