זו הייתה 2011: השנה שחלפה - ב-25 תמונות

מזמן לא הזדמנה לעורכי המגזין "טיים" בחירה קלה כל כך לאיש השנה של 2011. "המפגין" אכן מסמל יותר מכל דבר אחר את הגל המהפכני ששטף את העולם ב-2011, מצ'ילה ועד מלזיה, ואין דבר המסמל את הגל הזו יותר מכיכר תחריר ("שחרור") בקהיר, הנראית בתצלום. אך האם מה שכבר קרוי בפי כל "האביב הערבי" הוא אכן כל כך אביבי? הצעירים הליברלים שיצאו לרחובות בהמוניהם התבררו עד סוף השנה כמיעוט מבוטל שרק פתח את הדלת עבור הגל האיסלמי הפוליטי העולה. איך ישתלבו צעירי פייסבוק מהכיכרות עם האימאמים שהשתלטו על הפרלמנטים בטוניסיה, במצרים ובמרוקו? התשובות ב-2012.

התמונה זו בכלל צולמה בשלהי דצמבר 2010, אבל בספרי ההיסטוריה היא תיזכר כאירוע המכונן של 2011. מוחמד בועזיזי, צעיר עני מהעיר סידי בוזיד בטוניסיה הצית את עצמו במחאה על התעמרותה של שוטרת מקומית. מעשה הטירוף העניק השראה לצעירי העיר שיצאו להפגין ברחובות, וכדור השלג המהפכני החל להתגלגל ולסחוף עוד עיר, ועוד מדינה. בתצלום: בועזיזי זוכה לביקור בבית החולים מהנשיא זיין אל-עבדין בן עלי. בועזיזי נפח את נשמתו כמה ימים לאחר מכן, ולא זכה לראות את בן עלי נמלט מהמדינה ואת התבערה העולמית שליבה הניצוץ שהדליק.

בניגוד לבן עלי שנמלט, התעקש נשיא מצרים, חוסני מובארק, להישאר עד הסוף המר. זה נגמר בצורה הגרועה ביותר האפשרית מבחינתו: השפלה קבל עם ועולם בכלוב הנאשמים, מרותק לאלונקה, שני בניו לצדו. התמונות הללו גרמו אי נוחות לרבים, אבל יש בהן מסר: הוא נותן את הדין על מעשיו.

גם מובארק יכול כנראה לברך על כך שלא סיים את דרכו כמו שכנו ממערב, שליט לוב מועמר קדאפי, שחוסל בלינץ' מזוויע לאחר שנשלף מתוך בור בו הסתתר סמוך לעיר הולדתו סירת, וגופתו הוצגה לראווה במקרר בשר (בתמונה). לוב הייתה המדינה הערבית היחידה בין המהפכות הערביות בה התערב העולם באופן צבאי. הסיבה, כרגיל, היא כנראה נפט. בחודש האחרון החלה תפוקת הנפט לחזור למימדיה המוכרים, אבל המדינה נותרה במצב של כאוס, ועתידה לוט בערפל.

בשבועות האחרונים מתחלקים הפרשנים בין אלו המעניקים עוד כמה חודשים לשלטונו של בשאר אסד בסוריה לאלו הקוצבים לו לא יותר ממספר שבועות. ספק אם משקיפי הליגה הערבית שהחלו השבוע לסייר במדינה מסוגלים (או רוצים) לפעול לסיום שפיכות הדמים ופעולות הדיכוי הברוטליות של השלטון, אבל בכל מקרה לא נראה שהאור בקצה המנהרה הסורית יגיע מהדיפלומטיה: המרד החמוש של אלפי עריקים מהצבא הולך ומתרחב, ונראה כי סוריה הולכת בדרכה של לוב. שבועות, חודשים או שנים, דבר אחד בטוח: עד שהמשטר בדמשק ייפול, יישפך עוד דם רב. בתצלום: תושבי חומס מבהירים שלא ייכנעו גם לטנקים שמפגיזים את בתיהם.

מהפכות 2011 כנראה לא היו יוצאות לדרך ללא המניע הכלכלי. זה נכון לגבי האביב הערבי, ועל אחת כמה וכמה לגבי אירופה, שחוותה השנה את המשבר הקשה ביותר מאז הקמת האיחוד האירופי, עד כדי כך שפירוק אפשרי של הברית עלה על סדר היום. משבר החוב שסחף בזו אחר זה את איסלנד, אירלנד, פורטוגל, יוון (בתצלום), איטליה וספרד הוציא גם בהן צעירים זועמים לרחובות, הפיל ממשלות בזו אחר זו ואילץ את גרמניה לשלוח יד לעומק הכיס ולנסות להציל את הכלכלות הקורסות שסביבה.

הצעירים "הזועמים" של ספרד היו הראשונים להעתיק את המודל של כיכר תחריר אל מחוץ לעולם הערבי, והעניקו השראה גם למחאת האוהלים הישראלית כשמילאו את כיכר פוארטה דל סול במדריד (בתצלום) בחודש מאי ודרשו צדק חברתי. אבל במידה רבה כמו בישראל, גם בספרד מחאת הקיץ הותירה אחריה בעיקר תמונות למזכרת ותחושה עמומה של שינוי סדר יום. בפועל, המסר החברתי לא תורגם לכוח פוליטי, לפחות בינתיים, ובסוף השנה עלתה ממשלה שמרנית לשלטון.

הדגל שהונף בקהיר ובמדריד הגיע באיחור גם לארצות הברית בדמות תנועת "כיבוש וול סטריט", ואחרי המאהל בפארק זוקוטי בניו יורק (בתצלום) צמחו עוד מאות מאהלים במאות ערים. רבים מהם כבר פונו, ואת מה שלא עשו השוטרים ישלים כנראה החורף, אבל המסרים החברתיים של המפגינים כן הצליחו לחדור לסדר היום, ואפילו הנשיא ברק אובמה סימן בפתח הקמפיין לבחירתו מחדש את הפערים בחברה כסכנה הגדולה ביותר המאיימת על החברה האמריקאית.

את צורתה המכוערת ביותר לבשה המחאה החברתית באנגליה. בכמה לילות באוגוסט, השתלטו על רחובות לונדון (בתצלום), מנצ'סטר וברמינגהאם אלפי פרחחים, שהציתו, הרסו ובזזו מכל הבא ליד. בועה של עוני, תרבות עבריינית, העדר אופק ובעיקר תחושה עמוקה של ניתוק חברתי, התפוצצה בבת אחת בפניהם של תושבי הממלכה, שגם בה הולכים ומסתמנים פערי המעמדות כמחלה הקשה ביותר של החברה.

פערי מעמדות לא חסרים גם ברוסיה, המצטרפת האחרונה לטרנד המחאה העולמי, אבל נראה שמה שהרתיח יותר מכל את מאות האלפים שיצאו החודש לרחובות כדי למחות על הטיית תוצאות הבחירות לפרלמנט הוא התחושה שיורקים להם בפנים. חזרתו הצפויה של ולדימיר פוטין לכסא הנשיא, אותו חימם עבורו בהצלחה דמיטרי מדבדב במשך חמש שנים, מפזרת את הטלאים האחרונים שעוד נותרו מהמעטה הפסבדו-דמוקרטי שעוטף את מהלך העניינים האמיתי במסדרונות הקרמלין, בהם שולט רק איש אחד. למרות ההתפרצות הנוכחית, השלטון הזה עדיין נראה איתן. או אולי לא?

כמו ברוסיה, גם בסין הצליח השלטון למנוע בהצלחה במשך רוב השנה מהגל המהפכני לתפוס אחיזה. שליטה בתוצאות החיפוש בגוגל היא רק אחת מהשיטות בהן נוקט משטר הדיכוי שתחתיו חווים מיליארד וחצי בני אדם כדי למנוע מהם לקום ותבוע את המגיע להם. אבל גם בחומה הזו התגלעו בקיעים השנה, ובמיוחד התבלט סיפורו של כפר הדייגים ווקאן (בתצלום), שתושביו גירשו החודש את הרשויות מהכפר במחאה על גזילת אדמותיהם, עמדו במשך שבועיים תחת מצור של המשטרה והסכימו לקבלן בחזרה רק לאחר שנענו דרישותיהם.

"האביב הערבי" ערך בתחילת השנה ביקור בזק גם באירן, אבל הניסיון החוזר של "התנועה הירוקה" הרפורמיסטית לחדש את ימי ההפגנות מ-2009 דוכאו הפעם בזריזות וביעילות בידי בריוני הבסיג'. אירן מילאה השנה את הכותרות העולמיות הרבה יותר בגלל המרוץ הנמשך שלה לפצצה גרעינית, ובחודשים האחרונים הפכה התקיפה המקדימה לאפשרות פרקטית על סדר היום יותר מאי פעם. אך ייתכן שהחדשות המעניינות הבאות מטהרן יגיעו דווקא מהמישור הפנימי, שם הולך הנשיא מחמוד אחמדינג'ד (בתצלום, בהצבעת אמון בפרלמנט) ומאבד את חינו בעיני האייתוללות.

אחרי שמונה שנים, 4,500 חיילים אמריקאים ויותר מ-100,000 עירקים הרוגים, טריליון דולר הוצאות ואפס כלי נשק להשמדה המונית, מימש ברק אובמה את אחת מהבטחות הבחירות העיקריות שלו והוציא את צבא ארה"ב מעירק. את שלטון האימים של סדאם חוסיין החליפו האמריקאים בדמוקרטיה מקרטעת שמתקשה להשתלט על מדינה שסועה ושקועה באלימות בין עדות ודתות. בתצלום: אחרוני החיילים שחצו את הגבול מעירק לכוויית סוגרים אחריהם את השער.

אובמה סימן "וי" נוסף עם השלמתה של פעולת הקומנדו הלילית בעיר אבוטאבד שבפקיסטן, בה סגרו האמריקאים חשבון של עשר שנים עם האיש שהוריד אותם על ברכיהם ב-11 בספטמבר 2001, אוסמה בן לאדן. אז האם אמריקה ניצחה את מלחמתה בטרור? אף אחד לא מספיק תמים כדי להאמין שחיסול של איש אחד יצליח לרפות את ידי הג'יהאד העולמי על שלל פלגיו, שהמשיכו להכות גם השנה, ממרקש דרך מוסקבה ועד קאבול, קראצ'י ובומביי.

הטרור האיסלמי המשיך להכות, אבל את הפיגוע הבולט השנה הוציא לפועל דווקא צעיר בלונדיני מעורער בנפשו מנורבגיה, שקטל 77 אזרחים תמימים באוסלו ובאי יוטויה, בשמה של אידאולוגיה ימנית-קיצונית סהרורית. אנדרס ברינג בריוויק לעולם לא יעמוד לדין על מעשיו ויבלה את שארית חייו במוסד סגור, בעוד האומה הנורווגית מנסה לעכל את ההתפכחות מאשליית החסינות.

טרוריסט מעורער בנפשו היכה בתחילת השנה גם בטוסון שבאריזונה. המחיר הפעם היה שישה הרוגים, אבל המתקפה ההיא גם הותירה אותנו עם אחד הסיפורים המופלאים של השנה: התאוששותה מעוררת ההשראה של חברת הקונגרס גבריאל גיפורדס (בתצלום, עם אמה), שהצליחה להשתקם לאחר שספגה קליע בראשה ונפצעה אנושות. באוגוסט היא כבר הופיעה להצבעה בבית הנבחרים, ובחודשים הקרובים היא מתכננת לשוב לעבודה מלאה.

בשנה בה עמדו זכויות האזרח במרכז סדר היום העולמי, זכתה גם הקהילה הגאה לכמה הישגים היסטוריים, בעיקר בארה"ב. זניחת מדיניות "לא נשאל, לא נגלה" בצבא האמריקאי עברה בהצלחה, אך את ההיסטוריה הגדולה באמת עשתה מדינת ניו יורק, שהתירה בחוק נישואים חד-מיניים. בתצלום: אחרי המתנה של עשרות שנים היו פיליס סיגל (76, משמאל) וקוני קולוב (84) לזוג הראשון של בני אותו המין המתחתן בעיריית מנהטן.

את האתגרים הגדולים באמת למין האנושי המשיך השנה לספק הטבע. יריית הפתיחה המהדהדת הייתה רעש האדמה שהחריב בפברואר את העיר כרייסטצ'רץ' בניו זילנד, והותיר 181 הרוגים ונזקים ב-30 מיליארד דולרים. בתצלום: עובדי בניין משרדים בעיר לאחר הרעש.

הרעש בניו זילנד היה רק המנה הראשונה, שלושה שבועות לפני אסון הטבע הגדול של השנה: רעש האדמה שהביא עמו את גלי צונאמי שמחקו את קו החוף הצפון-מזרחי של יפן: האסון הלאומי הקשה ביותר במדינה מאז פצצות האטום על הירושימה ונגסקי. הגלים הותירו אחרהם קרוב ל-20,000 הרוגים ונזק בלתי נתפש, אך ליפנים לא היה זמן לאבל: הם היו עסוקים במשך שבועות בחרדה קיומית, עקב התקלות שגרם הרעש בתחנת הכוח הגרעינית "פוקושימה דיאיצ'י". הדליפה הרדיואקטיבית, שהיפנים יזדקקו לעוד כ-40 שנה כדי להשלים את תיקונה, עוררה מחשבה עולמית מחודשת על סכנותיה של האנרגיה הגרעינית. בתצלום: נערה בוכייה על חורבות העיר נטורי.

עם כל הכבוד לרעידות אדמה, מבין איתני הטבע, את עיקר הנזק ב-2011, כמדי שנה, גרמו המים. בעוד חוקרי האקלים ממשיכים להתחבט בשאלה האם מזג האוויר הגלובלי אכן השתגע, המשיכו גשמי הזעף והסופות למיניהן לזרוע הרס, מאוסטרליה דרך הפיליפינים, תאילנד, פקיסטן (שנה שנייה ברציפות) ועד ארצות הברית, שידעה השנה עונת טורנדו הרסנית במיוחד, וקינחה בסופת ההוריקן "איירין" ששיתקה את החוף המזרחי למשך שבוע. בתצלום: העיירה ג'ופלין במיזורי, שנחרבה על ידי סופת טורנדו.

בסומליה היו שמחים לקבל ולו מעט מהגשם שזרע הרס במקומות אחרים בעולם. בין המלחמות, הטרור האיסלמי והפיראטים, חלקים מהמדינה מוכת הבצורת פשוט מתים מרעב, ובאו"ם כבר הכריזו כי מדובר במשבר הרעב "הקשה בעולם זה 20 שנה". וזו רק סיבה אחת שבעטיה המשיכה סומליה גם השנה להוביל את רשימת המדינות שבהן הכי גרוע לחיות. בתצלום: עובד סיוע מתעד את הנעשה, סמוך לגבול קניה.

פינה עצובה אחרת של העולם קיבלה את אור הזרקורים עם מותו של שליט צפון קוריאה, קים ז'ונג איל. גם במדינה זו גוועים האזרחים ברעב, בעוד השלטון ממשיך לרכז את מאמציו בהתחמשות גרעינית ואיום על שלום העולם, אבל רובם כנראה שטופי מוח מדי מכדי להבין זאת. מאות אלפים מהם יצאו לרחובות פיונגיאנג, בכו בכי תמרורים על מותו של "המנהיג היקר" ושירתו את מכונת התעמולה המשומנת שכבר הכתירה לשליט את בנו, קים ז'ונג און. בתצלום: מסע ההלוויה.

את הקרב הגדול ביותר שלה המשיכה האנושות לנהל נגד מחלת הסרטן, הסיבה השנייה בשכיחותה למוות בעולם המערבי. בעוד המדענים מדווחים על עוד התפתחויות במרוץ לתרופה וחיסון, גבה ה"ביג סי" את הקורבן הבולט ביותר שלו השנה בדמותו של אחד האנשים שהשפיעו יותר מכל על עיצוב האנושות בשלושת העשורים האחרונים - מייסד חברת "אפל", סטיב ג'ובס (בתצלום).

דומיניק שטראוס-קאהן (בתצלום, מובל למעצר בניו יורק) לא מת השנה, מה שאי אפשר להגיד על הקריירה הפוליטית שלו. יו"ר קרן המטבע הבינלאומית היהודי-צרפתי אמנם הצליח בסופו של דבר לחמוק מאישומי האונס שהוטחו בו בארה"ב ובצרפת, אבל את משרתו הוא איבד, ועל ריצה לנשיאות צרפת הוא יכול כעת רק לחלום - אף שלפני פחות משנה הוא נראה כמוביל הבטוח במרוץ. רבים ביקרו את הלינץ' הציבורי שנעשה לאדם שלא הורשע בסופו של דבר בדבר, אך חשוב לזכור שהפרשה בהחלט חשפה מאפיינים בעייתיים, אם לומר זאת בעדינות, בהתנהלותו מול בנות המין הנשי. גורלו ישמש תמרור אזהרה עתידי לכל אלו שאוהבים לשלוח ידיים וחושבים שהכל מגיע להם.

אם פרשת שטראוס-קאהן חשפה את הצד האפל של היחסים בין המינים, הרי שהצד ההפוך של המשוואה ניבט אלינו מתמונה זו, על מרפסת ארמון באקינגהם, שם סיפקו הנסיך וויליאם וקייט מידלטון (מעתה אמור: הדוכס והדוכסית מקיימברידג'). שני הצעירים המצודדים הללו סיפקו לנו רגע של אהבת אמת שכאילו נלקח הישר מספרי האגדות - כמו בית המלוכה הבריטי כולו, שנראה כי זכות קיומו העיקרית בימינו היא היכולת שלו לספק לנתיני הממלכה סיבה טובה להשתכר.