אני מקנא בישראלים הקמים בבוקר בגאווה על כך ש"איננו מתגמדים בפני גויים". אני מקנא לא כי יש מידה של צדק בתחושתם, אלא משום השלווה הסטואית שנחתה על ציבור גדול בישראל, ציבור שרואה את היקום דרך משקפיים מיוחדים, פטנט ישראלי, "משקפיים לעיוות המציאות". אומר לעצמו אותו ישראלי "מה רע?". אבו מאזן נפגש עם רוצחת בטורקיה, משפר את יחסיו עם חמאס ובכך הוא משחק לידינו. "מישהו יעז עכשיו לדבר על מתנחלים ועל התנחלויות - זה הרי לא רלוונטי".
מצבה של ישראל משתפר בתודעת מרכיב המשקפיים, שהרי "טורקיה מתרחקת מאירופה. אפילו צרפת טרקה לה את הדלת ואנו ביטלנו את עסקת הנשק עימה". סוף סוף אמרנו לאירופה את מה שמגיע לה, אומר לעצמו הישראלי שלנו. צרפת, בריטניה וגרמניה לא רלוונטיות. טוב שקם שר חוץ מזן חדש והכריז את שידענו מראש - לא רלוונטיות. כך סבור הישראלי בעל משקפי עיוות המציאות. ויש לו סוכנים רבים: רבנים, מפלגות ימין קיצוניות ושר חוץ מזן חדש. הם גם מביאים מובאות היסטוריות על הזרות של הערבי, על עליבותו ועל רדידותו.
לא קניתי משקפיים כאלו. לו הרכבתי אותם, היתה סכנה של פקיעת הפטנט, כי עלי זה לא עובד. איני רוצה להתפלמס על השטויות הניתכות עלינו מכל עבר. אני רוצה להציע מה לעשות.
מדינה קטנה בלב מזרח תיכון עוין
נתחיל בכך שנכיר בעובדה שאנו מדינה קטנה בלב מזרח תיכון עוין ואנו נאבקים על שרידותנו. האזור עובר תמורות, מהן מסוכנות לטווח קצר ואולי דווקא מבטיחות לטווח ארוך. אבל האזור אינו הופך לידידותי יותר.
על ממשלת ישראל לפנות לאבו מאזן בהצעה לסבב שיחות בדרך להסכם שלום על בסיס שתי מדינות. הסבב יכלול סימון גבולות ובירור סוגיות הביטחון בהתחלה. עלינו לשאוף אפילו להסכם ביניים כעדיפות לאומית, ולא כמס שפתיים לעולם המערבי. על ישראל, בתיווך אמריקני ישיר, להשיג מוצא ליחסים עם טורקיה של ארדואן. מזרח תיכון עם אירן, עם סוריה ועם עירק הבלתי יציבות, ועם מצרים, הפוסחת על שתי הסעיפים, מחייב לסלק את העוינות בינינו ולנסות לחזור למצב עסקים סביר. אם הדבר דורש התנצלות - יש לעשות זאת. לא להמתין לטורקיה שתהפוך מיריב לאויב.
על ישראל לתמוך בסנקציות חריפות נגד אירן ולא להוציא מכלל אפשרות מתקפה צבאית. אבל עליה להבהיר שמתקפה זו היא פעולה בינלאומית אמריקנית ולא פעולה פרטיזנית שלנו. זו דרך נכונה גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. ישראל לא תוכל אולי למנוע החרפה צבאית במזרח התיכון, אבל עליה לעשות הכל למונעה. מאז מלחמת יום הכיפורים (בשארית כוחותינו) לא האיר לנו שדה הקרב פנים. הפגיעה באזרחים הופכת לבעיה אקוטית. אולם, כוח הנשק שלנו ונחישותנו לשמור על קיומנו מהווים אלמנט מרתיע בר קיימא. דרושה הנהגה שתכוון לכיוונים שבהם נקבתי.
נתניהו הוא האיש שבנסיבות הקיימות צריך לקבל הכרעות אסטרטגיות שישפיעו על קיומנו. אולי דרושות בחירות חדשות, אולי שינוי הרכב הקואליציה, אבל הממשלה בראשותו חייבת להשתחרר מלפיתתו של הימין הקיצוני.